האם שכחנו משהו?

יום האתמול מסתכל,
מחפש אצלנו סימנים
כמו ילד המבקש אישור
מאבא ואימא.
העט חורק על הדף
מסמן את גבולות השפה
בה אנו משוחחים
ולא מבינים זה את זו.
לפעמים כשאני קם בבוקר
מורח את מחשבותיי
על פרוסת לחם חי ובועט
אני נזכר שמעדיפה היית
לאכול פרוסה זו
כשהיא מרוחה בחמאה
ומעליה פזורים סוכר וקינמון.

אני חושב שאני זוכר,
למרות שהמקרר שלי חף
מתחושות האוכל שכל כך אהבת.
הים מדבר אלי
בשפת העונות, מספר
לי עלייך במרחק.
בכל פעם כשאת
נוגעת בים
אני מקבל אות
של גלים וקצף,
אינדיאני של עיר הקורא בים,
סימנים.

לא חושב ששכחתי משהו.

הרי הכול כל-כך ברור
וגם אם ברגע זה
אינני נוגע בך (ואת לא בי)
עדיין שומע את
פכפוך קולך הדק
הנובע מעומק האדמה
עליה היינו דורכים,
כמו אדם וחוה,
רגע לפני שגרשנו את עצמנו
מגן העדן,
אל עולם
של פרידות ומרחקים.

08/09/07
אלול תשס''ז