"את רוצה לאכול?" "לא,אני לא רעבה". "אוליי לשתות"? "לא,כבר
שתיתי 10 כוסות של מים". "אולי לישון?" "לא, אני לא עיייפה".
"את רוצה לשחק במחשב"? "לא,כבר שיחקתי בו היום". "את רוצה
לראות טלוייזיה?" "לא,טלויזייה זה משעמם." "את רוצה לשמוע
מוזיקה?" "לא מוזיקה משעממת אותי." הפסקה ארוכה של שתיקה. "על
מה את חושבת". "סתם,עזבי זה לא חשוב,את תצחקי עלי". "לא נכון
אני לא אצחק עלייך."  "אני חושבת...אני חושבת...שהשמיים גדולים
כל-כך והים גם הוא גדול ואין לו גבול,ו..ו..מירי, היית פעם
במקום הזה שקוראים לו חוץ לארץ?" "אהמ...כן אבל זה לפני הרבה
מאוד זמן."

"את יודעת מירי שבחוץ-לארץ יש רכבות גדולות מאוד,והאנשים שם
רוכבים על סוסים לעבר השקיעה, ויש... ויש... אה... אה.. הרבה
מאוד אנשים בחוץ-לארץ הזאת. נכון, מירי?" "כן,אני חושבת שכן.
אבל למה כל-כך מתחשק לך פתאום לנסוע לחוץ-לארץ?"
"כי...כי...היא צוחקת במבוכה,אמא אומרת שאם נוסעים לחו"ל זאת
חוויה שנשארת להרבה מאוד זמן ואני רוצה שיהיה לי הכי טוב
בעולם,ואבא ואמא הבטיחו לי שכשאהיה גדולה כמוך אני אסע
לחוץ-לארץ ואני כל-כך מתרגשת."

היא קופצת במקום מרוב שמחה ואז שואלת, "מירי איך מגיעים
לחוץ-לארץ הזאתי?" "נוסעים במטוס,כמובן". "ואם אי-אפשר לנסוע
במטוס? אז מה עושים? לא נוסעים?" אני צוחקת." בוודאי שכן.
נוסעים באניה או בספינה."  "אם..ואם.."היא ממשיכה לחקור ולשאול
אותי. "ואם האניה התקלקלה? אז מה עושים?" "אז לא נוסעים". אני
עונה. "אה".היא משיבה ובדיוק אז נפתחת הדלת ואמא שלה נכנסת.
"הייה לך כיף היום עם מירי, לירון?" היא שואלת. "אמא,"היא רצה
אליה. "אמא הייה לי ממש כיף עם מירי. דיברנו המון על חוץ-לארץ.
את יודעת שמירי אומרת שיש בחוץ-לארץ אנשים שרוכבים על סוסים
ורכבות,ואם האניה מתקלקלת אז לא נוסעים לחוץ-לארץ וצריך לנסוע
רק במטוס ואמא תקחי אותי כבר לחוץ-לארץ הזאתי, אני נורא רוצה
להיות שם בבקשה, אמא בבקשה".

אמא של לירון מפנה אליי מבט שואל ואני רק אומרת "אהמ הגברת
שרון,אני אקח הפעם 30 ש"ח לשעתיים."