לא בגלל שאינך פה, שאינך אתי.
זה בגלל שאיני פה, אינני בעולם הזה יותר, נעלמתי,
התנדפתי לי ברוח הקרירה ועפתי לעולם אחר,
עולם שלי, עולם ללא איש מלבדי.
נהניתי לי בעולמי עם עצמי, ללא איש,
לא היה לי אכפת שאת אתו בעולם האמתי,
כי נהנית, היית מאושרת.
זה עשה אותי שמח.
אז נשארתי לי שם, בעולמי הקט,
שמח, חושב עלייך, על חיוכך,
על אותה תמונה שלך מביט, אך לא רואה אותך,
משהו חסר לי בעולמי, משהו שריגש אותי,
שגרם ללבי לפעום במהרה.
משהו שאהבתי.
חזרתי לי לעולם הכלל, העולם האמתי,
שהפך הוא להיות עולם ריקני, חסר משמעות, בלעדייך,
החזיק אותי דבר אחד והוא הזיכרון.
עם חזרתי לעולם האמתי חזרת את אתו הפעם
לא כזיכרון... את, את באמת, עמדת מולי וחייכת.
אתך... כשראיתי את חיוכך כל בוקר,
חיי השתנו, התמונה ההיא חזרה לה, ראיתי בה אותך.
את גרמת את כל זה,
את ריגשת אותי עד כלות, את גרמת ללבי לפעום במהרה,
הכול חזר אלי מהר, מהר מדי.
ראיתי אותך בגודל אמתי עומדת מולי
התרגשתי נורא, אחרי הרבה זמן בעולמי, לא ראיתי אותך,
ראיתי, אך לא כך.
לא בצורה שגורמת לי לשמוח, בצורה הגורמת לי לבכות,
פשוט ראיתי אותך.
רציתי לקפוץ עלייך אך לא יכולתי, משהו עצר אותי, חסם אותי.
לא יכולתי להגיע אלייך, זה תסכל אותי
רציתי אותך אך לא יכולתי.
חזרתי לעולמי עם שחר, עם אור ראשון.
נעלמתי לי. התפוגגתי, התחברתי עם קרני האור
שלקחו אותי אתן.
הופתעתי לראות שאת,
את נמצאת בעולמי, על החול הרך ישבת,
בשמלה לבנה, הייתי אתך.
היינו ביחד, התקרבתי אלייך ולחשתי באוזנך " אני אוהב אותך",
ולפני שאמרת מילה נוספת
בבהלה התעוררתי בחדרי,
רוח קרירה קיבלה אותי,
צמרמורת עזה עבר בי.
היה כל זה חלום.
מאותו הרגע לא הרגשתי כלום,
רק את הצמרמורת שליוותה אותי,
והרוח הקרירה.
לא חשבתי עלייך, לא על אחרת,
עד אתמול, כשחזרתי בלילה לעולמי.
שוב היית שם, אך הפעם עם מישהו אחר.
ישבתם על החוף, הוא עם חולצה לבנה, מכנס שחור,
את עם אותה שמלה לבנה.
נראית מדהים, כמו תמיד, אבל,
ניסיתי לחזור לעולם האמתי,
להבין שכל זה חלום, לא הצלחתי.
גיליתי שאני בעולם האמתי.
ובפתאומיות חזר לבי לפעום עם כאב רב בחזה,
לא יכולתי לנשום,
לא הרגשתי כלום יותר.
הלכתי לאימא, "אימא, נראה לי שמתתי". |