7.6.07
                                                         
לקחתי תרמיל עם מים ,כובע ומקל ונסעתי לטייל בארץ ישראל.
בשעות הבוקר היה מדהים ,היה נעים היה חמים .
הגעתי להר מקסים, מדהים.
הוצאתי את המקל והתחלתי לטייל.
עולה, מטפסת במדרונות, מדלגת בתוך השלוליות.
בקולות הרקע נשמעים ציוצים של הציפורים.
משקיפה על הנוף העוצר את נשימתי.
תחושה כול כך מדהימה סוחפת אותי איתה.
אבל,
אני מודעת לכך שתיכף החושך יעלה ויעלים הכול.
מנצלת כול שנייה, נהנת מכול דקה.
משתוקקת שאלוהים יעשה שוב את הנס "שמש בגבעון דום וירח בעמק
איילון".
לבסוף הלילה עולה,
השמש נפרדת, הירח מגיח.
הפחד מגיע ואיתו גם העצבות והמרירות.
מאוחר מידי לברוח, החושך משתק אותי למקומי.
את קולות הציפורים מחליפים קולות מפחידים וממש לא נעימים.
חושבת לעצמי, למה לא ברחתי בזמן? למה קיבינימט לא הקדמתי את
התרופה למכה?