הטלוויזיה מושתקת, אני לא רוצה הפרעות בזמן שאני מתייחד עם
אלבר קאמי.

אקסיסטנציאליזם, אבק קוסמי. מי אני בכלל? אני אלוהים. אני זה
שיודע הכל ומפקח מלמעלה. זה שיכול לראות למי מותר ולמי אסור
להתקיים בעולם שלי.

אני מאבד ריכוז לרגע והעיניים שלי נודדות לעבר הטלוויזיה. איזה
אזרח בשדרות צועק משהו. התחילה תכנית חדשה - עוד מנחה צעירה
שעכשיו יצאה מהניילונים מקפצת ומבטיחה הבטחות.

אני מגחך. ההמונים מתים על זה, טיפשים שכמותם.

ואז תהיתי, אולי הבחור משדרות הוא בעצם אלוהים ואני וקאמי
אדיוטים חולמניים?

הדברים מתנתבים מעצמם.

טוב... מספיק הרהורים להיום, אני אחזור לספר. או שאולי אני
אעבור לטלוויזיה, התכנית של הבחורה הצעירה דווקא נראית
מעניינת.