ראשית.
בוקר אפל מאופל, שחור משחור, בא אל העולם. כולך ציפייה שבבוקרו
של קיץ, בחודש יולי הרותח, בבואם של משחקי ההתעמלות בארץ זו,
יבוא אור אל הרקיע וכבר מוקדם באשמורת אחרונה של לילה. אך בוקר
חמים וזורח זה לא בא ובמקומו הופיע בוקר קודר, קפוא. שכבות של
קרח שאף איכר או נתין לא הכירו בעבר, אף לא זקני הממלכה, עטו
על האדמה. התושבים לא שמו ליבם לכך, למה להיטפל לקטנות, יש
להתכונן חיש למשחקים.
המלך מברך והמשחקים יוצאים אל דרכם. עשרת ימי משחק: מרדפי
מרכבות, קרבות גלדיאטורים, אילוף אריות, ריצות, זריקת מוטות,
חץ מקשת ומרוצי סוסים, ואת הכל מלוות הצגות משעשות ומופעי אש
ועשן צבוע.
אסון קרב ובא לארץ החמה. מרדף המרכבות יצא מכלל שליטה, המרכבה
הגיעה אל יציע הכבוד, רמסה את ביתן המלך ואת כל יושביו. כל
המשפחה המלכותית: המלך, אשתו המלכה, שר האוצר, שר הצבאות ויורש
העצר נפחו נשמתם.
רעש ומהומה ביציעים. רעש, המולה ופחד. אין שליט או שלטון ואין
יורש עצר שישקיט לב יירא.
חורף בא, באמצעו של יולי, יום לאחר הלוויות מלכותיות. כל היבול
הקיצי הזרוע ניספה. אסמים לא היו מכיוון שמזג האוויר היה טוב
תמיד, נחלים שופעי מים ומזון מכל הבא ליד זה כאלף שנים.
הדברים החלו לצאת מכלל שליטת העם. מהומה גדולה. חוסר בהירות
ורעיעות תפסו את מקומה של החדווה והביטחון התמידי. תככים
ומזימות אנושיות תפסו את מקומה של הנעימות.
בהיעדר מועצה עליונה, שכן השילטון עבר מיד אב לידי בנים זה
כאלף שנים מסודרות, כולם נלחמו על נתח שלטוני.
ממלכה בעלת מזל גדול, הפכה לרמוסה ומפולגת. לרמס ולשבר כלי.
החקלאות החלה נופחת נשמות, שלה ושל אחרים. אין יבול ואין
פירות. אין פרות שמנות שהחלו לחלות ומי ששתה מנוזלן הלבן הסתכן
ומת. הרבה שתו בכוונה והרעילו את משפחתם, כמו אומרים "המצב
יהיה עוד ביש ועדיף מותם מחייהם".
שנה לאחר מות המלך ויורשו, נמחצו כל הממלכות למלחמה קשה. מלחמה
בת 12 שנים. דורות הלכו ואחרים באו. מלחמה ארוכה ובה מיליוני
הרוגים. ללא סיבה - בעצם הסיבה הייתה: חוסר מזל.
המזל שהביא לפוריות, לשלום, למרעה, לחיים הסתיים. במקומו הגיע
חוסר השפיות, האנושיות והרצון. שני מרכיבים החליפו את המזל:
שנאה ויאוש.
שנית.
שביתת נשק. הארצות מחפשות נעדרים. מטפלות בפצועים. קוברות את
מתיהם.
נציגי המדינות נפגשות בחשאי.התוודו לכך כי המצב איננו טבעי.
החיילים אינם יודעים מהו מצב טבעי - רובם היו בני שש כשהמלחמה
פרצה.
אך כולם יידעו, כך או אחרת כי המצב לא טבעי. לא היו אלו מקרי
האונס או הביזה, ההוצאות להורג או הישיבה המתישה במרתפים
מחניקים שהגנו אם לאו מפני פגזי תותחים. את כל אלו היה עוד
אפשר לסבול. לא ההרג והאונס, לא קבורת החברים והדהירה אל המוות
היו הדברים שהחיילים הרגישו בהם לא נוח. חוסר הנוחות היה כי לא
הייתה סיבה ממשית לפרוץ הקרבות. לא אמתלה או חצי תירוץ. שום
סיבה, שום סיבה נראית לעין.. המלחמה לא נעה, היא גם לא במצב
התשה. היא קפואה במקום והחיילים רק נוספים וגנרלים מתחלפים אך
היא לא נעה.
במשך שתיים עשרה השנים החולפות לא היו כיבושים או נסיגות לאף
מדינה. המאזן נשמר להפליא.
הארצות, אם כן, נפגשו לשיחות חשאיות. דנו במשך מחצית השבוע.
ניסו לגבש החלטה, אך לא צלח בידן והפגישות כמעט ונמחצו תחת עול
חוסר ההסכמה והאמון.
שלישית.
אל האולם בו מתקיימות השיחות מתפרץ עלם צעיר, יפה תואר. שיער
פחם שחור. עיניים ירוקות מבריקות. שמו: אנדרויאן. נכנס לאחר
שהלם בראשו של שומר הסף. "אני יודע למה, אני יודע למה!" צועק
אל עבר המנהיגים. "שני שומרים עוצרים אותו. "בטרם תיתלה, הינך
יודע מה?" שואל אחד המנהיגים. "אני יודע למה המלחמה הארורה לא
מסתיימת. לא נעצרת. לא נעה. אני יודע למה כל החזיתות במצב
קיפאון. מדוע שום דבר לא נע זה תריסר שנים". המולה ורעש,
"לתלות אותו!" "מי שלח אותו?" "מי מהמממלכות הפר את הסכם שביתת
הנשק?" עד שאחד דפק על שולחנו ואמר "הבא נשמע אותו".
"יש לי סיבה ופתרון מדוע לא הסתיימה המלחמה בשניים עשרה
החורפים האחרונים". עיניים משתאות מחפשות ללעוג וכעבור שנייה
הן אף מצאו את מבוקשן "מישהו גנב את המזל, צריך פשוט למצוא
אותו". הלעג גדול ונורא. אחד הראשים מסמן בתנועה חרישית לשומר
הסף והוא הולם בו בעורפו של העלם היפה.
עוברים כמה ימים והנטל של המלחמה הופך לכבד. מספר ההרוגים הפך
לרבבות ביום אחד. המצב כבר אינו אפשרי עוד.
העלם הובא בפני ראשי הממלכות שהתכנסו שוב ואחד מהם שאל "מהי
הצעתך, אך זכור, אתה אחראי למוצא פיך. אם לא נאהב את אשר תאמר,
נערוף את ראשך ואת לשונך לפני".
"צריך למצוא את האדם שגנב את המזל ולשחרר אותו מידיו". אמר
הגבר הצעיר.
"זה לא נשמע כה קל" אמר אחד מראשי הארצות.
"לא, זה לא יהיה קל בכלל וישנה אף מכמונת" הקשה האיש.
"והיא" שאל אחד המלכים.
"אני כאן משום שיש עוד טיפה קטנה של מזל. עלינו למצוא אותו
במהירות כל עוד קיימות טיפותיו האחרונות." השיב הגבר הצעיר.
"וכשאלו יאזלו?" מקשה אחד מהראשים.
"אזי שתיים עשרה השנים האחרונות יהיו כמשחקי ההתעמלות זכרם
לברכה לעומת העתיד לבוא." ניבא העלם רעות צרופות "שחררו אותי,
אלך למצוא את המזל. אני היחיד שיודע היכן הוא". מושיט ידיו
הכבולות.
"מדוע שנעשה כן, אולי תחזור למשפחתך לאחר שנשחררך?" מקשה אחד
האדונים.
"איזה הפסד ייצא בכך? תעדיפו את המשך הזוועות מאשר לתת לי
שבריר סיכוי?"
הוא שוחרר ויצא ובאופק המלחמה החלה מסתבכת יותר ויותר.
כמה טיפות מזל עוד נותרו?
רביעית.
אנדרויאן רכב ימים כלילות על גב סוסו. סוס בצבע אדמה. הוא ידע
את מי נפשו מחפשת. הוא ידע מיהו הרוע בהתגלמותו השובה את המזל.
הוא ידע מי אחראי לכל כך הרבה הרג ומוות. הוא ידע כי חובה לתת
מאבק אחרון לפני שהסוף הרע והאימתני יבוא אל מימושו וישאיר חלל
אפל של מוות והרס בכל הממלכות הקיימות. הוא ידע שהכל תלוי
ועומד בהשגת מטרתו. אם לא הוא העומד בפרץ, הרי שהעולם יאבד.
המערה האפילה אליה נכנס אנדרויאן, כוסתה ברסיסי לילה ובקרח
צחור ונקי. האפילה קיימת ומחפשת קורבנות. מי שנכנס אבד, דעותיו
נטרפו טרם מצא תשובות ואם לאו אזי המערה הייתה מאכלת אותו טרם
הספיק לדעת היכן הוא.
חמישית.
כיצד אנדרויאן ידע על גנב המזל? הרי שבמשך שלוש עשרה שנים מאז
אסון המרכבה ומשפחת המלוכה, אף אדם לא ידע מדוע המצב הורע לכדי
תהום.
במשך כל ימות המלחמה לא בא אף יצור אנוש לומר "יודע אני מדוע
קלון הומת עלינו" לעולם לא הייתה ישיבה או כינוס של כל הארצות
הלוחמות.
אנדרויאן ידע את התשובה, הוא אמנם היה לוחם אך של ממלכה שלא
נלחמה במלחמה הזו. היא הייתה יצרנית כלי משחט והרג במהלך שנים
אלו אך לא התערבה במאבק.
שישית.
פתח המערה עוד הואר כאשר אנדרויאן הסתכל אחורנית. אך אט אט
החשיך. ממש כשהיה חושך גמור יצא אנדרויאן מהצד השני. ממלכתו
האדירה ושקטת הנפש, יושבת מהצד ומחשילה נשקים. מדוע אנדרויאן
הגיע אל ממלכתו השקטה לחפש את גנב המזל?
בעודו רוכב אל עבר ממלכתו, בישיבת הארצות הנלחמות החליטו על
הארכת הפסקת האש והפסקת לחימה זמנית. הצדדים יישארו במקומם אך
ללא לוחמה.
שביעית.
שני גברים על סוסים לבנים, מחציני רשע הופיעו. עברו את שומרי
הסף ושחטו את כל יושבי הכנס. כל מלכי הארץ מתים.
הם חיכו לראות כי הארצות חוזרות להילחם. אם היוודע הארכת
והעמקת שביתות הנשק השונות נחתה במוחם החלטה לשים בכוח הזרוע
והרשע לכך סוף ולעורר את ייצר הנקם והחזרה למלחמה.
סיום.
המלחמה פורצת שוב. כל צבא חושד במניעיו של האחר לרצוח את
המלכים. המלחמה קשה אף יותר והקטל גובר בין דקה אחת לשנייה.
בו בזמן הקטל, פרץ אנדרויאן לארמון הממלכה, בו ישב אביו, המלך.
"אבי, אבי היקר" קולו מהדהד במתחמים הגדולים בארמון.
"כן בני" עונה אביו.
"עברתי כעת בברזליה, בנפחיה במייצרי הכרכראות. הכל ריק ושממה.
היכן נשקינו, מה אם נותקף היום" שאל בתמימות שקרית.
"הנשקים כמו בכל תריסר השנים האחרונות נמכרים שווה בשווה
לממלכות סביבנו". ענה האב.
"מדוע? מדוע לקחת מהעמים הללו את מזלם הטוב. מיליוני מתים
בשביל מה?" שאל אנדרויאן.
"אני אביך. אל תפצה פה לזה שנותן לך מנעמים תמידיים" רגז האב.
"נותן? גוזל לא נותן". מתיישב "אני זוכר שני גברים על סוסים
לבנים יוצאים ביום חם. מחזיקים כדור בדולח כחול שהופך לפתע
לאדום. נתת לי לשחק איתו, אך זה היה המזל שהם גנבו, גזלו וגם
את חייהם של אנשים רבים גזלו בכך. כעת זכור לי הכדור ההוא".
הוא שולף חרבו וזורק אותה כלפי אביו. אביו חומק והחרב פוגעת
בכסאו שמתבקע. מתוך הכסא מתדרדר אותו הכדור. אביו מנסה לתופסו
אך אנדרויאן מגיע אליו, אל הכדור ראשון.
"אל תעשה זאת. נהיה שוב ממלכה ענייה. אני אביך ואני אומר לך,
אל תעשה זאת. אני מלכך. זהו צו" צורח "אל תעשה זאת!"
"אינך אבי!" אומר אנדרויאן "ובוודאי שאינך עוד מלכי" הוא מרים
בשתי ידיו את הכדור ומנפץ אותו על הרצפה. אביו מרים את החרב
ומסתער על אנדרויאן ואנדרויאן שולף פגיון ומסתער על אביו. המזל
משחרר נשמתו וחוזר אל העולם שניות אחדות לאחר מותם של אב
ובנו.
המלחמה תמה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.