כן, נדמה לי שזה קרה.
בדיוק אתמול, אחרי שאמרתי לה שאני אוהבת אותה, בדיוק באותו
הזמן שהיא לחשה לשפורפרת שהיא לא יכולה לחיות בלעדיי. הזמן
נעצר, כמו תמיד, בלי יותר מדי משחקים, בלי יותר מדי מילים,
פשוט נעצר; כאילו המפגש בין שתינו היה צריך להיעשות כבר
גלגולים קודמים.
מי יודע, אולי זה באמת קרה וייתכן שבגלל זה החבל הדוק חזק כל
כך ושום מסור חשמלי שיוכל להפריד את הקשר.
אז כמה פעמים ספרתי עד עשר ובאמת כלום לא קרה ואולי בעצם כן,
היא מצאה אהבה חדשה וגם אני, אני חושבת שמצאתי, אני עדיין לא
ממש בטוחה; אבל כמובן שדברים לא באים בקלות והתמרון בין החיוך
היומיומי לדמעה אחת קטנה קשה מדי בשבילי.

אז רגע לפני שהלילה ירד ורגע לפני שהנחתי את אהבת חיי בצד כי
הבנתי שאני לא יכולה לחיות אתה אבל לא יכולה לחיות בלעדיה כי
התחושה נוראית, מכווצת לי את הבטן, גורמת למחנק, אז מה עוצר
בעדי?
אולי אני לא אוהבת מספיק? זה לא זה. אולי אני מנסה לשכוח? זה
גם לא זה. היא אומרת שאני מדחיקה. כן, אני מדחיקה, מנסה להתעלם
מהכאב, אבל הדמעות בתקופה האחרונה חברות הכי טובות שלי.

אני מתגעגעת לטעם שלה, לחכמה, ליופי, לתשוקה, לסטירה, לחיבוק,
למגע, לעשות אהבה; שהזמן ייעצר, שהכול יתגמד, שהיא תהיה בין
זרועותיי מוגנת, שהיא תחייך, שתתעלם מהתשוקה שלה לרעל. היא
הדבר הכי מתוק שפגשתי בחיי וגם היום אני מוכנה להקריב את חיי
למענה. היא לא מאמינה בזה. אני כן. רגע לפני שאני מסיימת פשוט
תדעי שאני אוהבת אותך, גם רגע לפני.