הגעתי הבית ועייני דומעות. עדיין יכולתי להרגיש את הריח שלו על
חולצתי. עדיין יכולתי להרגיש את מגע גופו מתחכך בגופי בזמן
הריקוד האיטי.  הוא הזמין אותי לרקוד. אני הסכמתי. מעבר לכתף
ראיתי אותו צוחק עם חבריו והתעלמתי. הייתי בטוחה שהוא מרגיש
כמוני. נרגש.
אף פעם לא חשבתי עליו במובן כזה, בתור חבר, בתור אהבה. אבל
משהו בו נראה לי אחר, מנצנץ באור לא רגיל.
לא ידעתי שהוא משקר או מעמיד פנים, אני לא תמימה, אני יודעת.
אבל משהו בי התעלם מהכל.
בסוף המסיבה כשהלכנו לחכות לטרמפ שלי הביתה, הוא ליווה אותנו,
והוא נראה רגיש ומיוחד מתמיד, באותם הרגעים כל כך רציתי לשוב
לאותו ריקוד, לכרוך את ידיי סביב צווארו, להרגיש את ידיו על
מותני ולזוז באיטיות ובתיאום בקצב השיר.
הוא לחש דבר מה על אוזני ואני העליתי חיוך על פניי.
זו הייתה חיבה קצרה ואפילו לא מהולה בעצב, כמו ברוב האהבות. כי
זו לא הייתה אחת אמיתית. זו הייתה אחת זמנית, בזמן הריקוד
האיטי.