נמל בלמונט טבל באור האפרפר של סוף הלילה. סירה לבנה ומגושמת
נשקה קלות למזח, ושני גברים שזופים היו עסוקים בקשירתה לטבעת
ברזל. ציפורים אורבניות הופיעו כמו משום-מקום, והחלו ממלאות את
האוויר בציוציהן האופטימיים.
מבעד לערפל הקל של הלילה, ילדה קטנה עם שיער חום כהה עשתה את
דרכה את תוך הנמל. אחד מעובדי הנמל צעק לה "בוקר טוב" צרוד
ונופף לה בידו העבה, והיא החזירה לו חיוך.
במרחק של חצי קילומטר מהנמל, מאחורי מחסן פח חלוד, היה עומד
ספסל עץ זקן וחביב שצופה מזרחה, אל האגם. לשם היו מועדות פניה
של הילדה עם השיער החום הכהה.
היא צעדה בשקט אל שובר הגלים, ואז פנתה שמאלה, אל שביל בטון
צר. מצידו האחד הייתה מדשאה מצהיבה המנומרת בכמה עצים
עגמומיים, ומצידו השני האגם הרוחש.
בהפרש של מאתיים מטרים מן הספסל, באור הקלוש, הבחינה הילדה
בצללית כהה של דמות היושבת על הספסל שלה. לאחר דקה של הליכה,
הדמות הסתובבה אליה. היא התגלתה כגבר שמנמן עם מגבעת וזקן שחור
המתפשט לכל פניו, שלבוש כולו בבגדים שחורים. הגבר התחיל לקום
לעברה, אך עצר באמצע התנועה וחזר לשבת. בתחילה הילדה נרתעה
ושברה את קצב הליכתה, אך התחרטה והמשיכה ללכת.
כשהגיעה לספסל, פנתה אל האיש המוזר, ושאלה: "המקום הזה פנוי?"
"שבי, ילדה," אמר האיש השחור בחביבות, "אני מחכה פה למישהי,
אבל היא תגיע רק בעוד חצי-שעה," ואז הוסיף משפט בשפה זרה,
ככל-הנראה אירופאית.
הילדה התיישבה, והתחילה למולל באצבעותיה מקום שבו הקרש הישן
נשבר. במשך כמה דקות הם ישבו שם, אוספים את זרועותיהם לגופם
תחת הרוח הקרירה ומתבוננים איך השמים מאבדים הגוון האפור של
הלילה.
"איך קוראים לך, ילדה?" שאל הגבר לבסוף מבעד לשיער העבה שעל
פניו.
"קארן, ואתה?"
"אני ג'ונתן. אבל את יכולה לקרוא לי ג'וני." הוא אמר, ושניהם
חייכו אל האגם, עדיין בלי להסתכל אחד על השנייה. "איך מצאת את
הספסל הזה, קארן?"
קארן שקלה בדעתה האם לענות בכנות לשאלה הזו, או לענות תשובה
מתחכמת ועוקצנית, כמו תמיד. לבסוף החליטה שבאדם הזה אפשר
לבטוח.
"זה היה לפני בערך שלוש שנים, כשההורים שלי התחילו לריב. ובריב
הרציני הראשון שלהם ברחתי מהבית, והתחלתי להסתובב בעיר. אתה
מבין, הייתי אז בת תשע, והלכתי לנמל. ואז הגעתי למחסן הזה שפה,
ונשענתי עליו והתחלתי לבכות, וכשנמאס לי לבכות התחלתי להסתובב
פה עד שמצאתי את הספסל. מאז אני תמיד הולכת לפה כשקורה משהו
רע. וגם כשקורה משהו טוב."
"יפה... אני מבין למה את מתכוונת. זה מקום קסום לדעתי." אמר
ג'ונתן בשקט. "אז את בת שתיים-עשרה, אם ספרתי נכון, כן?" הוסיף
אחרי שתיקה קצרה.
"כן." היא מלמלה. "למה אתה לבוש ככה?"
"את מתכוונת, המגבעת השחורה והכל? זה בגלל שאני אמיש," הוא
ענה.
"אהה. ומה אתה עושה כאן? אתם לא גרים בכפרים כאלה?"
"זה סיפור ארוך," הוא אמר בהרהור.
"טוב," אמרה קארן, הפעם בטון קצת יותר קריר, "איך אתה מצאת את
הספסל הזה, ג'וני?"
"הייתי פה בזמן ההיכרות שלי עם העולם החיצוני. את יודעת מה
זה?" פתח ג'ונתן בעליצות, ובלי לחכות לתשובה, המשיך, "אצלנו
כשנער הופך למבוגר, נותנים לו שנה-שנתיים להסתובב בעולם שמחוץ
לכפר, ולהכיר את אמריקה. בדרך-כלל הוא חוזר כבר אחרי כמה
חודשים, כי הוא לא יודע למצוא את עצמו.
"אז אני באתי בטרמפים לפה, לשיקגו, כי תמיד רציתי לראות את
העיר הגדולה. ועמדתי שם, ליד הכביש המהיר, מימיני היה הנמל,
ומשמאלי היו המחסנים המתפוררים האלה. וגם אני נמשכתי למחסן
הזה, והסתובבתי בין העצים, עד שמצאתי את הספסל. הלכתי לישון
במוטל ליד הכביש, ובסוף הלילה הייתי הולך לפה כדי לראות את
הזריחה.
"מדי פעם הייתה מגיעה לפה איזה מישהי. לפעמים הייתי רואה אותה
פה על הספסל, והיינו יושבים אחד ליד השנייה, ולא היינו מדברים,
רק מסתכלים על הזריחה.
"מי שהגיע מוקדם יותר תמיד היה תופס את החלק הימני של הספסל,
את יודעת, זה שלא שבור. זה הפך למין משחק בינינו, מי מגיע יותר
מוקדם. וכל אחד היה מנסה, ככה, להעז ולהגיע יותר ויותר מוקדם,
עד שהפגישות האלה היו גולשות עמוק את תוך הלילה."
"וחזרת לכפר שלך אחר כך?" שאלה קארן.
"רק אחרי הרבה זמן... את יודעת איך זה, בסוף התאהבתי בה, והיא
התאהבה בי, ואחרי שנה החלטנו לגור ביחד. אז בהתחלה רצינו ללכת
לגור בכפר שלי. אני זוכר את היום הזה ממש טוב, ככה, איך שכולם
הסתכלו עליה, על השמלה האדומה ונעלי העקב שלה. בהתחלה לקחתי
אותה לבית של ההורים שלי, והם אפילו לא הסתירו את זה שהם לא
מרוצים ממנה. ואז הלכנו לראש הכפר, וקיימו אסיפה שלמה והכל
שייתנו לה להישאר בכפר, אבל בסוף הוחלט שלא. כמה שבכיתי שם,
ואמרתי שהיא יודעת לעבוד ושאין בה סכנה למורל של הקהילה... אבל
זה לא עזר, והייתי צריך לבחור אם לחיות בכפר בלעדיה, או לחיות
איתה מחוץ לכפר הבטוח שלי."
"איך קראו לה?" שאלה קארן.
"שילה" הוא ענה.
"ומה קרה לה?"
"אני לא יודע, קארן," נאנח ג'ונתן, "בסוף מצאנו בית באוהיו,
והיינו יחד שבע שנים, וכל יום התנהגנו כאילו זה היום הראשון
והאחרון שלנו ביחד. לא רצינו ילדים או חתונה, ובכל זאת אהבנו
אחד את השנייה מאד-מאד."
בשלב זה השמיים זהרו בתכלת, והשמש כבר הייתה תלויה כולה מעל
לקו האופק. רק שלושה או ארבעה עננים קטנים היו פזורים בשמיים,
והחליקו עליהם במהירות ובקלילות. הרוח המשיכה לנשוף, ורשרוש
העלים והצלילים של גלי האגם התמזגו בצעקות פועלי הנמל ופרשן
פוטבול מתוך רדיו מרוחק.
ג'ונתן שלף מכיסו חפיסת סיגריות ומצית, ושלח את ידו כדי להציע
סיגריה גם לקארן, אך אז חזר בו ומלמל: "אה, כן, שכחתי... ילדות
בגיל שלך לא מעשנות..."
"תתפלא," ענתה קארן, "אני מכירה ילדות בגיל שלי שמעשנות דברים
יותר גרועים מטבק." ואז שאלה, "אז מה קרה לאישה הזאת? למה אתה
אמור לפגוש אותה היום?"
"היא שלחה לי מכתב לפני שבוע, והיא כתבה שהיא רוצה להיפגש איתי
היום, בזריחה." אמר ג'ונתן דרך עננת עשן, שמיהרה להפוך לחלק
מהרוח. "זה לא היה קל להגיע לפה היום, ולהתחמק מהעבודה שלי.
אני חושב שהיא רוצה שנחזור להיות ביחד. כלומר, אני מקווה. אבל
אסור לי לקוות סתם.
"ולמה את פה היום? אמרת שאת באה לפה בגלל דברים שמחים ועצובים,
כן?"
"נכון... אני כבר לא יודעת אם זה עצוב או שמח... ההורים שלי
התגרשו לפני שבועיים, ואני רציתי קצת לשבת ולחשוב על זה,
לבד..."
"לא התכוונתי להפריע לך, קארן," אמר ג'ונתן, "אני מחכה לפגישה
הזאת כבר שלוש-עשרה שנה. תמיד ידעתי שהיא תחזור אליי."
"אם כל-כך אהבת אותה, למה התגרשתם? כלומר, למה נפרדתם?"
"היא נעלמה. חמש וחצי שנים אחרי שהכרתי אותה, שלחו אותי
לוייטנאם. הייתי שנה וחצי במלחמה, ויום אחד, כשחזרתי לחופשה,
היא פשוט נעלמה. במשטרה חשבו שלא היה לה טוב איתי, אז היא
ברחה. הם אפילו לא ניסו לחפש אותה, ואני לא יכולתי לחפש הרבה,
כי הייתי חייב להמשיך להילחם.
"כשחזרתי לקרב, כבר לא היה מה שיחזיק לי את המוטיבציה, את
מבינה? כאילו לא היה לי בשביל מה להילחם, ואחרי חודשיים כבר
פגע בי רסיס. ואז הייתי שלושה חודשים בבית-חולים, וכשהשתחררתי
לקחו אותי ישר לכפר. עדיין יש לי צלקות מהניתוחים.
"אחרי שבע וחצי שנים שלא הייתי ב - אוי, אלוהים! הנה היא!"
ואכן, מאתיים מטרים מהם צעדה אישה עם שיער חום ועיניים בצבע
דבש עטופה בשמלה אדומה ונעלי-עקב גבוהות, וצמצמה את עיניה כדי
להצליח לראות אותם. ג'ונתן קם מהספסל והתחיל ללכת לעברה, כשהוא
ממלמל שוב מלים עם צליל אירופאי. לבסוף הוא קרא בהתרגשות:
"שילה! לא השתנית בכלל! איפה היית שלוש-עשרה שנה?"
"ג'וני, אתה דווקא השתנית מאד! מה אני רואה פה על הזקן שלך,
שערות לבנות?"
הם צחקו והתחבקו במשך כמה שניות, עד שג'ונתן שם לב למשהו מוזר.
הוא התבונן בקארן כאילו פגש בה רק הרגע. הוא סרק את השיער החום
ועיני הדבש שלה, ומבטה ההמום היה כמו הוכחה לאמיתות המחשבה
המטורפת שעטה על מוחו.