לאיש שבבוקר קראו אהבה
ועיניו המתיות חרשו מישורים
בעטו אילנות של קציר
לחשו לשמש קרניים.
בערב ידיו רפו בצלילן
אל תוך כסות המלים
מחזורים מלאים של ירח
לאורך צירי הכוכבים.
האבק נדם במחסני הרגש
לדפוסים קבועים של נוף
להברות רופפות של תחושה
צרמתי את עיניי לחשכה.
בבועת הפנים על הלבנה
נטבעה מזה עידנים של דעת
לתוך תבנית הקור הגדולה
מסך ריפאי ארץ. | 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.