ב-29 לאפריל קיבלתי את המתנה הכי שברירית שאי פעם נתנו לי.
רגש.
אחד טהור. בלי עצבות ובלי עכבות. רגש חדש מהקופסא, ואני הראשון
שניתן לו לגעת בו, לחוות אותו, לקפל אותו ולדגדג אותו ולקחת
אותו לכל מקום שאני רוצה בדמות הודעות טקסט.
והרגש אפילו לא היה שלי. בחורה בשם שני נתנה לי אותו. מתנה.
והיא לא ביקשה שום דבר בתמורה. בעיקר לא את אותו רגש בחזרה
("כי כשתרגיש ככה, אני רוצה שזה יבוא ממך"). הדבר היחיד שציפו
ממני היה לשמור על הרגש הזה. לא לקפל אותו ולא להתייחס אליו
כהודעות טקסט שאפשר לקרוא כמשעמם.
היא הייתה כמו רם אורן. לפעמים אפשר להמשיך במשך 20 עמודים,
אבל לרוב אחרי שלושה משפטים סוגרים את הספר.
היה לה יופי בתולי. חלקה, חושנית, תמימה ועדיין היה משהו מפתה
בבלתי מושג הזה. שעות שישבתי לבד וניסיתי להבין איך לפצח את
הקוד אליה. איך לגרום לה לרקוד על פי החליל שלי, וזה קרה.
היא התאהבה בי ונתנה לי את כל הרגש המופלא שלה. רגש שלא ניתן
לאף אחד. גוף שלא ניתן לאף אחד. נשמה שלא ניתנה לאף אחד. הייתי
הראשון, ואיך שזה נגמר, אני אשאר עוד זמן רב כצל על נשמתה,
כמשקולת על ליבה וכשפתיים על צווארה.
ולי זה לא נגע.
נהנתי מהצעצוע החדש שלי. הייתי על גג העולם מהצעצוע הזה, ולא
כי הוא היה חשוב לי. בדיוק ההיפך, הוא לא.
ואולי יותר משמעותי ממה שאני הייתי לה, זה מה שהיא הייתה
בשבילי. מעבר לכלי קיבול, היא הייתה בשבילי כלי להבנה. הבנה
שהרגש, בעיקר שלי, יכול להישחק ולהתקלף. הרגשות שאני עוטה על
עצמי במהלך המשחקים הקטנים שאני משחק הם לעולם לא מילוליים,
אין שום אתגר בלשקר, אלא תמיד במגע. בעיניים. ולאחר רגע הרוך
מתחלף בחייתיות. פראות. תשוקה. ולא בגלל הרגע שהשתלט עלי, אלא
בגללי שהשתלטתי על הרגע.

במשך שנים סלדתי מאנשים כאלה, ששולטים ברגשות שלהם. סיקרן
והרתיע אותי חוסר ההשתתפות המלא שלהם במשחק הזה. הם לא נסחפים
ולא טובעים ולא ניצלים, אלא יושבים על הגדה ומקפידים לא
להתלכלך מהמיים והבוץ. אחרי טעימה מחיים שכאלה הבנתי שהשתתפות
חלקית מקנה לך שליטה על הכל. אתה יכול לכוון את המיים ואת
האנשים שיסחפו לכיוונך. אתה זה ששולט בסביבה שלך ועם קצת
כישרון גם ברגשות של אלא שקרובים אליך. אתה זה שתקבע מי יסחף
ויטבע ומי ינצל בשניה האחרונה. אתה המלך, בלי עוד מתמודדים על
התואר.

הדבר היחיד שחבל לי עליו, וזו לא התנצלות, זה האנשים שנפגעו.
למרות שרובם נפגעו שלא באשמתי שכן הזהרתי ואמרתי וחזרתי. אמרתי
תתרחקו ממני לאנשים שהיו חשובים לי. אמרתי שהתחביב העיקרי שלי
זה לשחק באנשים ואתם לא הקשבתם.
אז כן, אם הייתי יכול לעשות הכל שוב הייתי עושה. אני ממשיך
לעשות. ובכל זאת, חבל לי שאנשים לא הקשיבו לי כשאמרתי להם
ללכת.


"אולי המטרה הכי גדולה של היכרותנו היא הדגשת השוני
שבינינו"
     הרמן הסה, 'נרקיס וגולדמונד'.