הרוח שומרת על החומר ורוח כבירה ואיתנה יכולה להתקיים עם מעט
חומר גשמי. ואילו ההפך מכך אינו יכול לשרוד ונועד לחידלון.
האמירה היא "בת-אלמוות" לאורך כל ההיסטוריה של הקיום האנושי
ומתקיימת בחיי אדם ומדינה כאחד.
הוכחות רבות לכך, אבל מספיק לשהות במחיצת עלילת הספר "גוני שב
משדה הקרב" כדי להבין זאת לאשורו.
סקלת הקיום נעה מקצה של חיים עם ערכים לקצה הנגדי של חיים עם
חומר, או במילים אחרות "סגידה לעגל הזהב". בכל דור ודור "עגל
הזהב" קיים, אך לא בכל דור ודור קיימים ערכים שהם המזון לטיפוח
ולהעצמת הנפש.
ראינו זאת כאשר ישבנו במצרים העתיקה וחשבנו בעיקר על "סיר
הבשר", ראינו זאת במדבר כאשר העם סגד לעגל הזהב ולא לרוח שירדה
מההר, ראינו זאת בעת שמעצמות שלטו בארץ: מבבל ועד רומא שרוב
העם תמך ב"מתייוונים" ולא ברוח החירות, ראינו זאת באירופה
לאורך מאות שנים שהשיא הגיע ערב מלחמת העולם השנייה שרוב
היהודים הלכו בעקבות החומר, בעקבות העכשווי, ולא חיזקו את
הקולות בציבור שקראו לשמור על הרוח, הערכים היהודיים, ולהקדים
"תרופה למכה".
מדינה חייבת לספק לאזרחיה ביטחון אישי וקיומי מחד גיסא ומאידך
גיסא מדינה אינה גוף אמורפי, מדינה מורכבת מסך אזרחיה ומכך
שהאזרחים צריכים לתת למדינה את הכוחות הנפשיים לתת בידיהם את
החומרים הנכונים כדי שיהיו להם ביטחון ויכולת קיום. זה דומה
לשאלה מה קדם למה "הביצה או התרנגולת".
אם מנסים לרצות את האזרחים בחומר אין לזה סוף ואין יכולת
למדינה לעמוד בכך מפני שהאזרח רק ייקח וייקח וייקח ומאחר
שהמשאבים מוגבלים הדבר ייגמר בשחיתות, הרס וחידלון. ואילו למי
שרוצה "לאמן" את הרוח, למי ששואף "לקבל רוח", בזה אין מחסור
ואפשר לתת ולתת ולתת, חינוך לערכים שמתחיל מהאדם עצמו, מהבית
ומשפיע על המדינה כולה ונותן בידי כל אחד "אבני חן" השוות יותר
מכל חומריות וגשמיות ומחזק את הפרט ואת המדינה.
לשם כך צריך לנטוש את "עגל הזהב", לעזוב את החומר לטובת הרוח,
לטובת הקיום, אם חפצי חיים אנו.
העם היהודי עמד תמיד בפני סכנת קיום (מסיבות שהן נושא למסה
נוספת על שנאה, אנטישמיות ואנטי ציונות), וגם היום אנחנו
עומדים בפני סכנה קיומית. השלום יבוא, לא עכשיו! גם אם נצעק כל
היום "שלום עכשיו", השלום יבוא רק בעוד זמן רב, כאשר גם הערבים
יתייאשו מאופציית המלחמה ועד אז עלינו להיות חזקים ונכונים
למלחמה, כפי שנאמר "הרוצה בשלום ייכון למלחמה". השלום יגיע
כשכולנו נכין את עצמנו לכל מצב או עימות ללא חשש אלא מתוך
אמונה בדרכנו.
אוסקר וויילד אמר "השלמות האמיתית של האדם אינה טמונה במה שיש
לו - אלא במה שהינו".
במה שיש לו = חומר, במה שהינו = רוחו. לא מאוחר אף פעם לשנות
כיוון, למרות שהמשיכה להנאות הרגע היא החולשה האנושית של
כולנו. עלינו לאחוז בהן פחות ולפנות לערכים, לאמונות, ליהדות
(לא חייבים הדתית), מפני שהיהדות מבוססת על ערכים (ובתקופת
המקרא והמשנה והתלמוד למלחמה הלכו המאמינים בראש המחנה), לפנות
לשפה אמיתית ונכונה ולא למציאות וירטואלית של "כאילו" שהינה
חלק מהרצון ל"סיפוק מיידי" בכל, דבר שמאפיין עוללים ולא אנשים
בוגרים, להתרחק ככל שניתן מהאדם האינדיווידואלי האגואיסטי
ולטפח את המושג אנחנו, נתינה, אכפתיות ואמפטיה. לעודד את
המתגייסים להגן על המולדת, על הקיום, ולגנות בפועל את
המשתמטים, לשנות את סמלי הסטאטוס שלנו בהתאם, להפסיק לבהות
במסך הטמטום ולבצע פעולות של פיתוח חשיבה ועל ידי כך להגדיל
ולחזק את המשאב היחידי שיש לנו במדינת ישראל - המוח האנושי,
איכות האנשים.
אפשר להמשיך ולכתוב על כך רבות ולהביא נימוקים וחיזוקים
לדברים, אולי אין טעם מפני שכמו שאמרתי בהיסטוריה שלנו יש יותר
תוצאות לכך שהציבור מעדיף את "עגל הזהב" ולא לומד מהתוצאות
מאשר ההפך. אבל בכל זאת הדברים צריכים להיאמר כדי לנסות ולמנוע
את החידלון.