יש לה עיניים כחולות בוהקות כאלו, ושיער שחור ארוך ארוך, ואם
מסתכלים מרחוק, אפשר אפילו לראות אותה נעלמת באוויר. דקה דקה
ועדינה כמו משי, היא מיוחדת. לא קשה להבחין בזה,
תלחצו לה על הבטן ואז היא תשמיע מין קול אנחה קטן ותחייך אליכם
כמו שרק ליטל יודעת. זה הרי ברור שכמוה אין הרבה, והיא יודעת
את זה. אז היא שוכבת אחורה ועוצמת את העיניים, זה קורה לה ככה
כל הזמן, כאילו יש איזה כוח מוזר שעוצם לה את העיניים לבד כל
פעם שהגוף נשכב בצורה מאוזנת.

חזרתי אתמול הביתה וחיפשתי אותו בכל מקום.
בחדר של אח שלי ובמטבח, ואפילו בארון של התרופות שהיא התחבאה
לי בו פעם במשך שבוע. אני חושבת שהעוזרת אמרה לה להיות שם.
יצאתי לגינה ושאלתי 3 חתולות ועכבר סנוב שעבר שם במקרה וסתם
הרים עליי אף. הלוואי שיאכלו אותו. אבל אני אפילו לא יכולתי
להתרכז בכמה אני שונאת את העכבר המכוער הזה כי אני לא מוצאת את
ליטל והיא יכולה להיות לבד ולא לצאת עד שאני אמצא אותה.
אני מקווה שהיא לא באיזה מקום עם בוץ כי אמא תמיד אומרת לי לא
להתפלש איתה בבוץ, והיא לא מבינה שזה בכלל אני, ושליטל תמיד
אומרת לי לבוא איתה.
אני רוצה שהיא תחייך אליי. יש לה חיוך בוהק ולבן כזה, ובקושי
רואים לה את הקווים של השיניים, כי הוא מסנוור וחלק ממש כמו
העור שלה. למרות שלפני כמה ימים איפרתי אותה בצחוק, והסומק לא
יורד לה.
כשעברתי למאחורי המחסן שבגינה לא ממש ציפיתי למצוא אותה, אז
רציתי להסתובב ולחזור לחדר כדי לשחק בבובות.

היו לה עיניים כחולות שבורות כאלו, השיער השחור והארוך שלה היא
מפוזר על כל הרחבה. פחד משתק דיגדג לי את האצבע הקטנה ברגל,
ויכולתי להישבע שהלב שלי עשה 2 בומים חזק ואז נפל למתחת
לפופיק. התקרבתי אליה וליטפתי לה את הפנים.
אמא הגיעה מהעבודה ואמרה לי שהיא הייתה צריכה להתחבא רחוק
מהחתול. ושלא נורא, כי מחר היא תביא לי בובה חדשה.