זמן ישב לו בבית קפה באלנבי, למרות שאין לו זמן. הוא הביט
בחבורת זמנים מזוקנים שישבו בשולחן לידו, אח, אלה זמנים של
פעם. הוא הזמין את החשבון, הסתכל בשעונו ומלמל לעצמו כמה חסר
אחריות היה מצידו לקחת הפסקה לשבת בבית קפה באמצע היום. גם ככה
אין לו זמן אף פעם, אז דווקא היום?
בפינה ישבו שלוש נשים, יושבות רגל על רגל כאילו אין כזה סבר
שנקרא "זמן" וכלום לא דוחק בהן. הן דיברו על כל דבר בעולם
ויכלו להמשיך ככה שעות.
הוא השאיר טיפ גדול מדי למלצרית, כי לא היה לו זמן לחשב כמה
הוא באמת היה אמור להשאיר. קם, והלך.
הוא הלך ברחובות של תל-אביב של אמצע היום וראה אנשים יושבים
במסעדות שונות, קונים בחנויות ופשוט נהנים מהזמן שלהם. איך הם
יכולים? זה הרי אבסורד! אי אפשר לבזבז ככה זמן כה יקר.
בדרך, חייכה אליו ילדה קטנה עם שיער שחור ועיניים גדולות. הוא
היה מבולבל, והמשיך בדהירה לעבר משרדו.
הוא בדיוק הגיע לבניין המשרדים שבו עבד. זה היה בניין מרשים,
גבוה מאוד שהכיל טונות של זכוכית מעובדת, שלא שיקפה כלום מלבד
גדולת התעשייה שנעשית מאחורי החלונות האלה.
הוא נכנס לבניין, אמר שלום לשוער ועלה למשרדו.
במשרד הסתכלו עליו כמו על חיזר. הוא לא הבין למה, אבל כנראה
בגלל ההפסקה שלקח לעצמו. הוא התיישב ליד השולחן שלו והמשיך
מהמקום שהפסיק. עובד במרץ, להספיק את הזמן שהפסיד בהפסקה שלו.
כמה דקות אחר-כך ניגש אל שולחנו הבוס, ואמר שהם צריכים לדבר.
הבוס אמר שבזמן האחרון הוא לא עובד כמו שצריך, מפגר בעבודה ומה
הייתה צריכה להיות הפסקת הצהריים הזו?! הוא התנצל, והבטיח שדבר
כזה לא יקרה יותר. הבוס הנהן, והלך.
בערב הוא הגיע הביתה. נועה, חברתו, חיכתה לו על הספה. היא
הסתכלה עליו בעיני כלב עצובות, קפצה מהספה וניגשה לעברו,
מנענעת בזנבה באותו זמן. היא התחככה והראתה את שמחתה על שחזר
הביתה. הם נכנסו למיטה שניהם, ונרדמו.
בלילה, הוא חלם שהוא ישן עם חברה אמיתית לידו. אבל הוא ידע שזה
חלום. אף אחת לא תרצה אותו.
בבוקר, כשהוא בא לעבודה, חיכה לו מכתה פיטורים על השולחן.
במכתב, הבוס מבשר לו שהוא החליט לפטר אותו לאחר מחשבה עמוקה.
הוא אסף את החפצים האישיים שלו, ויצא מהבניין. הוא הסתכל על
החלונות הסתומים שהביעו קור ואטימות טיפשית. הוא גרר את רגליו
אל בית הקפה, והתיישב במקום שבו ישב יום קודם לכן והזמין ארוחת
בוקר. הוא טעם את הביצה, ולהפתעתו היה לה טעם שונה מאתמול. טעם
טוב.
הוא ישב שם שעות, בלי שמן. לבסוף, עברה הילדה מאתמול מולו,
והיא חייכה אליו, שוב. והוא, חייך חזרה.