הוא שכב על הדשא, ירוק ומקוצץ.
מדשאה רחבת יריעה, כמו באי בודד חש עצמו.
מאזין לרוח השלווה, מסתכל אל השמיים, מלאי תכלת ורוגע.
הים היה ככל ים, סוער, גלי ועמוס בכאוס, והאנשים, כמו הגלים,
והוא, בודד.
הוא מסתכל ימינה ושמאלה ולעיניו נגלה רק אופק, חלק וחד המפריד
בין השמים והארץ, ריק מכל מתוכן.
הרגע עבר ומישהו העז להושיט אצבע, להניח רגל על האי, האי שלו
והמציאות, כבועת סבון מתנפצת, לאלפי רסיסים הרוקדים עם ספקטרום
הצבעים, הצבעים היחידים בין שמים וארץ, ודמות מתקרבת בצעדים
קצובים, אט, אט, הצללית הופכת גוף, החושך הופך חיוך מזמין.
"מה מעשיך באזור מבודד שכזה?" שאלה הצללית.
"התבודדות, אך נראה כי כעת נקטעה בדידותי, כמובן שאיני
מתלונן".
"ומדוע לך להתבודד?" המשיכה הצללית, אגב, גבר בשנות הארבעים
לחיו, פניו מציגים חיים קשים, אך מלאי גאווה, וזה כל המידע
שבאפשרותי למסור עד כה.
"אעדיף בדידות על פני חברה רעועה".
"איש לא יכול להאשים אותך על כך". מלמל בהססנות.
"ומה מעשיך באי?" ניסיתי לגלות עניין.
"אני בחיפוש".
"חיפוש אחר מה?" גורתה סקרנותי.
"איני יודע, אך כשאמצא, אנסה לאתר אותך ולומר".
"אח... עוד אחד מטהורי הנפש הנוברים באזורים מבודדים, פוגשים
באנשים מתבודדים, מבודדים עצמם לזמן מה, ומוצאים את מה שבודד
בתוכם. צפוי." חשבתי.
הייתה לי נטיה לזלזל באנשים שכאלו, שלא שלמים עם עצמם, כמוני,
אך מנסים לפתור את הבעיה, בשונה ממני.
"אני צלם, אני בחיפוש אחר הנוף המרהיב ביותר" קטעה הצללית את
מחשבותיי.
מעתה אקרא לו ג'ורג', הוא נראה כמו ג'ורג'. לא, לא חבר ילדות
שלי, לא פרופסור שהכרתי במהלך לימודי האקדמיים, לא דוד שאמא
הייתה נוהגת להביא הביתה, הוא פשוט עוד אדם, עוד ג'ורג'.
"קשה לי להאמין שזה המקום בשבילך, אני מבלה כבר זמן מה באזור,
והנוף ריק, שום תנועה מרטיטה, לא פה תלכוד את הפריים הנשגב".
"איני רואה סיבה לעזוב כשרק עתה הגעתי" אמר באסרטיביות.
נרתעתי קצת, הוא היה נראה פחות מזמין, אולי מכין שרמזתי על
גירוש.
"לא אמרת מה רעוע בחברתך, מה גרם לבדידות".
"ואתה לא אמרת לי את שמך, ג'ורג', כך שאין כל סיבה שאחוש
בנוחות יתרה בפניך".
"אם כך, אני אהיה ג'ורג'".
"אם כך, אני איני מתבודד, אני גולש".
"אקח על עצמי את האחריות בלהיות ג'ורג', אך את תפקיד האוויל
אני נאלץ לסרב לשאת על כתפיי". אמר .
"הקשב, אם ברצוני היה לדבר ולשתף, אני הייתי מוצא אותך, אין כל
סיבה לחוש דחוי, אני סתם עוד אדם". ניסיתי להנעים את האווירה.
"ואני איני עוד סתם אדם. לכן אאלץ להקשות עליך ולסרב לעזוב".
"ומדוע העניין בעברי?" שאלתי בטון זעוף, מהול בגאווה, על
העניין הרב של אדם רנדומאלי בסביבה רנדומאלית בחיי.
"העניין הוא כבר לא בעברך, הוא בהווה, כמה זמן יעבור עד אשר
תישבר, אני מאמין כי אם בין כה וכה אני נמצא באזור מבודד, מדוע
שלא אערוך ניסוי קל - המוח האנושי, כמה זמן דרוש בכדי לפרקו,
כותרת נחמדה, הלא כך?"
אני חדלתי מלחבב את ג'ורג'. הוא גנז ממני את העליונות והפך
אותי ברגעים ספורים לעכבר מעבדה.
"אז אני מקווה שיש לך זמן רב פנוי, המוח האנושי לא מתפרק בקלות
יתרה, ודאי לא מוחי שלי, האיתן והיציב". השבתי בגאון.
"אתה אופטימי יותר ממה שאתה נראה". אמר כשהציניות נטפה
מלשונו.
"רוצה להפוך את זה למעניין?" העזתי.
"אין צורך, אני מגלה מספיק עניין גם כך".
ג'ורג' הרשה לעצמו להתיישב לידי, לחוש בנוח, פרק את תיקו, שלף
ממנו מצלמה יקרה מדי, קופסת שימורים מלאה דגים, נשכב על הדשא,
שצבעו זהר בשמש החונקת, ונראה מרוצה עד אין קץ.
רציתי לעזוב את המקום, מבלי להוסיף אף מילה, גם לא מילת פרידה,
אך הגאווה לחצה עליי, חשתי שאני מוכרח להוכיח לו כי טעה, עליו
יהיה לעזוב ראשון, גם אם נאלץ לשבת כאן עד צאת הכוכבים, יממה
שלמה ואף שובע.
אני איני מוכן לפרוש.
עברו דקות ספורות של דממה, ואז עשיתי את הטעות הגדולה ביותר.
יצרתי קשר עין עם ג'ורג', הוא לא בהה בי, אני בו, אך אנשים
חשים מתי אתה בוהה בהם ומשיבים לך מבט.
המבט של ג'ורג' היה מבט יהיר.
"אחת אפס - לטובתי".
"ומדוע זאת?" שאלתי.
"עוד לא נשברת, אך אתה מתחיל להיסדק".
"ומניין לך פיסת מידע שגויה זו?" אמרתי, למרות שאני יודע
מניין, והיא לא שגויה.
"אל תשכנע את עצמך, ואל תנסה לשכנע אותי, לא תהיה בכך כל
הצלחה".
"את עצמי איני צריך לשכנע, דעתי יציבה, ואותך, רעי, גם כן אין
צורך לשכנע, דעתך אינה חשובה לי".
"עשית עבודה יפה בשכנוע העצמי, אני מקווה שזה יעסיק אותך
לשניות הקרובות".
ארגגג, רתחתי מפנים! איך הוא מעז החצוף?! אלוהים אדירים, שומו
שמיים! קח אותו מפה!
"אני הולך" אמר ג'ורג'.
הללויה! תפילותיי נענו. זה לא ייתכן, איני מאמין גדול של האל,
למען האמת, איני מאמין קטן של האל, גם לא מזערי, או מיניאטורי,
האדמה נשמטה תחת רגליי, האמונה שחיי לא התבססו עליה הכתה בי.
הזה ייתכן?! האל במרומים יושב ומביט בי, בי ולא באף אחד אחר?
הזה ייתכן, האל במרומים?! האל עליו שמעתי כל חיי, האל,
שמבחינתי, הוא מטבע לשון ותו לא?! הספקות, הדעות החדשות חלחלו
אל מוחי, זיכרונות מימי ראשון בכנסיה, ואני כ"כ לא רציתי ללכת,
והוא צפה בי, מקלל, גונב, נואף, מדבר לא יפה אל הוריי, ובכל
זאת עוזר לי?!
"לשירותים" הוסיף ג'ורג', "מיד אשוב".
ג'ורג' הלך לשירותים, וברגע, האל בא, והלך, יש ביטוי שאמא שלי
הייתה אומרת "אלוהים נתן, אלוהים לקח".
אלוהים הפיח תקוות, אלוהים לא קיים.
"זו הייתה הקלה. אני מתפלא שאתה עוד פה".
"האל בכבודו ובעצמו לא יוכל להזיז אותי".
"אז אני מבין שאתה מאמין?"
"נכון" - טמנתי לו פח והוא נפל, מי עכבר המעבדה עכשיו?
"לא. אתה לא".
"אתה מעז לפקפק בזיקתי לאל?"
"לא תאמר את שם האל לשווא... כך זה נאמר, נכון?, גם המבט הפתטי
בעינך מצביע אל חוסר אמונה, לא רק באל, בחיים, ובעצמך, דבר
שיקל על נצחוני".
טמנתי לו פח, ונפלתי בתוכו.