ג'ו, ג'ו אלכסנדר. הולך ללא חשש, נע בעולם, מי יעז להביט בו
היישר בעיניים, לבוש בחליפה, שלושה חלקים, בצבע אפור,
מסוגננת.
שרשרת שעון הכיס מנצנצת אל אור השמש.
ג'ו, לוחם בכולם, הורג בקלות בה ממצמץ, מי יעז לגשת, הוא נע לו
ברחובו, אנשים מפנים את דרכו, שיעבור מבלי לפגוע באיש. מי לא
שמע על ג'ו, ג'ו אלכסנדר, מאבות שחולמים להיות כמוהו עד
לבנותיהם שאם לא יסיימו את הארוחה יבוא ג'ו, ג'ו אלכסנדר.
הוא הוריד את המגבעת, גירד את הפדחת שהצליחה עוד להאחז במספר
שיערות, הביט בשעה. 12:40 והשיב את השעון לכיס.
מביט מסביב, כולם רוחשים לו כבוד, כבוד מפוקפק, אולי קצת פחד,
אבל כבוד הוא כבוד כלפי ג'ו, ג'ו אלכסנדר.
עברו 20 שנה מאז הפעם האחרונה שראה אותה, הפאם פאטאל
האולטימטיבית. פעם האחרונה שראה אותה, 1929, לבשה שמלה אדומה
עם שסע שיגרום ליציב בגברים לאבד את חושיו, גבה הצנום היה חשוף
כששערה הבלונדיני נושק לו ברכות כזו שלא היה גבר באולם שלא
דמיין שיער זה נושק על גופו שלו.
היא טיילה ברחבי החדר בביטחון, הביטה בג'ו, "עוד 20 שנה, אותו
מקום, שעה 13:00 בצהריים, חכה לי". פשוט כך, והלכה, ללא סיבה
מוגדרת מדי, מי קובע פגישה לעוד 20 שנה? כנראה שרק מרי, רק
היא.
חלפו להם 20 שנה, ריח הפיח השתלב בצורה מוזרה מדי עם האפטרשייב
של ג'ו ויצר הילה מעורפלת.
ג'ו עצם את עיניו ונזכר בשסע, בתנועות גופה השדוף, הביט סביב
וחזר אל שעונו.
שאל עצמו מדוע טרח לבזבז מזמנו היקר, ואין סיכוי שהיא תזכור את
הפגישה, אך אם היה נשאר בביתו היה מבזבז את זמנו היקר בלתהות
איזה מין יצר מנע ממנו מללכת לפגישה.
אותה פגישה שנקבעה באולם נשפים ומתרחשת בתחנת רכבת, אותו מקום,
20 שנה אחרי, 13:00.
"היי, ג'ו".
הוא הסתובב, מולו מרי, רזה ושדופה, שדופה מדי בשמלה המתאימה
לאופה מדרום ארץ מגוריו ולא לבחורה עם השסע שגרם לגברים לשכוח.
שורשי שיער שיבה יצאו מתוך קרקפת שנאחזת בפרצוף מקומט, שפתיים
דהויות שהשנים כיווצו.
"מרי?!" אמר בפליאה והוציא סיגריה מקופסת מתכת מהודרת, הניף את
הקופסה אליה כמחווה, לא לרצון טוב, אך סביר. היא לקחה סיגריה
והוא הדליק את שתיהן.
"השנים היטיבו עמך" אמרה מרי וינקה מן הסיגריה.
"תודה" נבוך נזרק אל האוויר. אם רק היה יכול להשיב לה משפט זה
בחזרה, אבל לשקר, את זה לא יעשה, בכל זאת, מדובר בג'ו, ג'ו
אלכסנדר.
"אל תשיב לי, יש לי מראה בבית, אם יש משהו שאני שונאת זה
צביעות" היא אמרה וג'ו הנהן במבוכה.
"28 לנובמבר, 1927, 2 רחובות מפה, אני יודעת".
ג'ו איבד את נשימתו מספר רגעים ומלמל: "איך... איך את יודעת?"
"אני יודעת הרבה דברים, אבל אף פיסת מידע אינה משתלמת כמו
זו".
פיו של ג'ו נותר פעור אפר הסיגריה נפל אל הרצפה והרעים את
השתיקה.
מחשבותיו של ג'ו נדו, הוא חשב על אישתו, איך תגיב, וסביבה, איך
יגיבו.
"20 שנה חיכיתי שתתבסס, ידעתי שתתבסס, אין לי טעם להחזיק בשטר
חוב, יש לי תאם לאחוז ב20 אלף".
ג'ו הוציא פנקס צ'קים.
"לא, במזומן, והפעם לא אחכה 20 שנה, עד מחר, 19:00".
ג'ו הנהן ועזב את המקום, לאחר שפינו לו כולם את דרכו החל לרוץ
בניסיון מטאפורי לברוח מעברו, הוא רץ לעבר ביתו אך חזר לאחור
ועצר בבנק.
20 אלף נמשכו מחשבון הבנק שלו, הוא שב אל ביתו, נכנס למיטתו
ונרדם, מידי פעם, למספר מצומצם של דקות.
הוא קם אל הטלפון וחייג אל מרי.
"לא מחר, עכשיו, עוד 20 דקות" אמר.
"בחורשה מאחורי הכנסיה".
הוא נעל נעליו ויצא.
הוא הגיע, שם מצא את מרי במכנס הגדול עליה ביותר מדי מידות
וחולצת צווארון לא מכופתרת כראוי.
הוא הגיש לה שק, ללא מילים, היא בדקה את השלל והסתובבה.
ג'ו גישש בכיסו ולאחר מספר שניות נפלה מרי אל האדמה שותתת דם.
ג'ו, ג'ו אלכסנדר, שלמספר שעות היה רק ג'ו, הסתובב והלך, הוריד
את המגבעת וחשב לעצמו, אני, אני הוא ג'ו, ג'ו אלכסנדר, אותי
יכבדו, גם אם זה כבוד מפוקפק, הוא הדליק סיגריה והמשיך,
מבחינתי, שימשיכו לפחד.