היה לה מן קטע כזה, היא הייתה נושכת את השפתיים כשלא היה לה
נוח, או נעים.
היא נשכה אותן עד שירד מהן דם והן עדין היו יפות, וכשהיא הייתה
מחייכת זה היה מושלם.
פעם ראשונה שנתקלתי בה היא ישבה בפאב מקומי, שתתה בירה ועישנה
סיגריה, ואני, אני עקבתי אחרי העשן שהוציאה בהיפנוזה מוחלטת,
הסיגריה התקרבה אל שפתיה והתרחקה, התקרבה והתרחקה.
היא ישבה שם עם עוד חברה, שתיהן שתקו והביטו מסביב, רגועות,
אולי רגועות מידי.
היא לבשה גופייה אדומה טיפה רחבה והייתה לה שרשרת עתיקה כזו,
ארוכה, והיא לבשה ג'ינס כחול צמוד והיו לה נעליים יפות. שערה
היה אסוף מעלה בחוסר אכפתיות בולט.
פתאום היא החלה לנשוך את שפתיה, מעניין מה היה לה לא נעים.
ואני דמיינתי אותה בשמלה לבנה בסגנון של שנות השישים, עם אותן
נעליים יפות וחיוך בלי דם על השפתיים, אבל אותן שפתיים ברמה
העקרונית, אולי עם מעט יותר צבע והשיער שלה עדין יהיה אסוף
מעלה, אבל עם אכפתיות, אולי גם איזו סיכה, זו תהיה תמונה יפה
ואני אולי אהיה בצד ואולי אאחוז את ידה וברקע יהיה סניף של
חנות דיסקים או חנות בדים מיוחדת, ומסביבנו מסגרת יפה, בהירה.
והיא שם, לוגמת בירה, נושכת את השפה התחתונה, שותקת, מביטה
מסביב והולכת.
מזל שהספקתי לצלם.