השנייה הזו, הנשימה האחרונה לפני שאני נכנס לחדר. אני מכיר
אותה. כל צעד שלה, כל מבט, כל תנועה שהיא ספק רצונית וספק
מתמסרת. אני סוגר את העניים ויכול להריח את השמפו שלה, את המגע
של השיער שלה שנופל על פניי, את הריסים שלה שנוגעות בי בחטף
ומעבירות בי צמרמורת. כמוני היא עומדת תמיד מחוץ לדלת מפחדת
להיכנס והרבה יותר מזה מפחדת להישאר בחוץ.
אני לוחש לה מבעד לדלת שאני כאן מחכה לה ושאני תמיד אחכה עד
שהדלת שבנינו תימס, תתפורר. אני מריח את האויר שיוצא לה
מהנחיריים, אויר מדולל מלא פחדים מלא דמעות יבשות. היא מקמטת
את מצחה כמו תמיד כשהיא מתאמצת, ואני בקצות אצבעותיי מיישר לה
בעדינות את הקמט, שוב כדי לשלוח בה קצת רוגע וביטחון. אני מביט
בה עמוק חודר לה מבין האישונים לתוך המוח משוטט בגופה, בורח
מבין כל נקודות הדם, המחשבה, חודר לעצמות שלה ונושף בה כוח.
מעולם לא נפגשנו, או שאולי נפגשנו ואני לעולם לא אדע. ועדיין
אני בוכה וצורח לה מבעד לדלת. לא, אל תלכי, אני כאן. אני נשבע,
אני כאן. רק אל תתרחקי מהדלת. הרי הדלת היא שלנו.
היא תקרת הזכוכית שלנו, דרכה אנחנו חיים. דרכה אנחנו נושמים.
לעולם לא ניפגש. אבל אני לעולם לא אתרחק מהדלת. אני מניח את
ידיי מזיעות ונספגות בדלת. והנה אני כמעט יכול להרגיש איך
הזיעה שלי חודרת אליה ונספגת בתוכה.
נשימה אחרונה לפני שאני פותח את הדלת והנה היא הלכה.