לא סיפרתי לך? כבר הייתי במובן מסוים. את מבינה, כבר הכרתי כמה
אנשים משם והם לקחו אותי לשם לכמה סיבובים. די הרבה, בעצם. מזג
האוויר די נוח במובן מסוים, אבל גם קריר באותו הזמן. האנשים
נעימים אבל ביניהם שורר עצב רב.
הם קצת מטעים, לפחות אותי, ילידי המקום ההוא. איכשהו, הם תמיד
מצליחים לחזור לשם, בלי שאני יודע, ורק שם, במובן מסוים, אבל
אך ורק שם, הם מרגישים דחף למסור את עצמם. "ואיך אתה מגלה?" את
שואלת? פשוט מאוד. יום אחד זה מתברר, כשמשפט הווידוי הזה מגיע,
בדיבור או במכתב, מפתיע, אך גם מאשש את החשד שהקפדת לדחוק בתוך
אנדרטת הכלים בכיור: "אני שלך במובן מסוים". תמיד אתה נותר ללא
מלים - "מה... אבל... לא ביקשתי שתהיי שלי" ממלמל לעצמך בראשך,
"רק רציתי שותפה לחיים, וחוצמיזה אני לא רוצה לחיות במובן
מסוים, טוב לי כאן, איתך...."

הייתי בטוח שכבר סיפרתי לך את זה... אולי הייתי צריך להזכיר
שוב, לפני שבעצמך שמת לב, את הלב שלי, במובן מסוים.