לפני 6 שנים, כשעוד הייתי נערה צעירה ותמימה, כתבתי סיפור. חבר
סיפר לי שיש איזה אתר שבו אפשר לפרסם דברים שכותבים, נכנסתי
לבמה וכתבתי את הסיפור, תוך כמה ימים קיבלתי תגובות, חלקן
טובות, חלקן פחות, אבל עצם הקריאה שלהן החייתה אותי, הפכה אותי
לחלק אינטגרלי מהעולם. בינתיים שכחתי מזה, עד לפני חצי שנה,
שפתאום הרגשתי צורך חזק באותה תחושה, אישור לקיומם של אותם
רגשות חדשים שאני חווה בתחילת שנות ה-20 לחיי, כאדם בוגר.
חזרתי אל הבמה ופרסמתי בקושי רב מספר מילים על ההתמודדות שלי
עם עצמי ועם הזהות המינית שלי אך לצערי גיליתי שאין תגובות,
המילים שכתבתי שוכבות כאבן שאין לה הופכין. לא הפסקתי לכתוב
וגם לא אפסיק.
אני שואלת את עצמי, מה מניע את האתר הזה אם לא ביקורת של אנשים
זרים לגמרי על מה שאנחנו כותבים (והכוונה לא לטוקבקים
בווינט)?
אני כותבת את המונולוג הזה מתוך צורך בסיסי בתגובה כלשהיא למה
שאני צועקת לחלל הבמה, אנא ענו...