זה שם, גם אם נדמה לך שלא. כמו ענן אבק אפור-שחור שמרחף מעל
עיר קסומה. גם כשאי אפשר לראות אותו, הוא שם. וגם אם נדמה
שהאוויר שלה טהור וקסום, הוא תמיד יהיה מהול במעט מן האבק
שמפזר הענן מעליה. האבק מהול בתוך החיוכים ובתוך הצחוק ובתוך
האושר שהוא בעצם אף פעם לא לגמרי לגמרי אושר. יש רגעים שבהם
הוא כבר כמעט אושר, ונדמה שבעוד רגע באמת שהוא יהיה כאן, אבל
אז מקפיד הענן לשוב ולרחף מעל הראש ולהזכיר שאושר מלא אמיתי
וטהור כנראה כבר לא יהיה כאן לעולם.

אתה מביט בעיניים היפות שצוחקות אלייך. כן, כן, הן צוחקות,
אולי מבחוץ, אולי אליך, כי אתה כזה. אבל יש להן דמעות מיוחדות
שזולגות פנימה, בזמן שהן צוחקות. ואתה כל כך יפה, כל כך מתוק,
שאפשר אולי להאמין שאיתך זה באמת. אבל גם אם היא תרצה, היא לא
באמת יכולה, בגלל האבק. בגלל המון גרגירי אבק קטנטנים שזוחלים
לכל פינה. אבק שלפעמים אי אפשר אפילו לראות אותו, אבל הוא שם
וכל כך קשה לנקות אותו, אולי אפילו בלתי אפשרי.

לפעמים, כשעולים אל ההר הגבוה, שמשקיף על העיר מרחוק, אפשר
לראות ענן אפרפר שתלוי מעליה כמו כיפה, כמו מכסה. אפשר לראות
שכבה של לכלוך שמונחת על כל כך הרבה יופי. אפשר לראות כמה עצוב
שלא משנה מה יהיה, כל היופי הזה תמיד יהיה מצופה בשכבה נוראית
של אבק.
כשעומדים שם למעלה רואים את מה שאפשר לראות רק משם, את מה שכל
כך מפריע לראות את הדברים מכאן. את האבק.