אני יושב מול המקלדת ומנסה למצוא את המילים הנכונות, מחפש
רעיון לסיפור מיוחד.
משהו שיהמם את הקהל שקורא אותו, משהו שיגרום להם להישען אחורה
בכיסאות שלהם ולהיכנס לתוך העולם שאני עצמי יצרתי במו ידיי
בעזרת אוסף של מילים שכתבתי על מסך 17 אינצ' בוורד. כמה יומרני
צריך אדם להיות כדי לנסות ולהסב את תשומת לבו של אדם אחר בעזרת
אוסף של אותיות ורווחים חסרי משמעות וכוח בידיים הלא מיומנות,
אבל בידיים שלי... אהאהאהאה (צחוק מרושע).
האם בני אדם כאלה משועממים מהחיים שלהם... סליחה... היית צריך
להחליף שיר ב-winamp, פשוט אני לא מרגיש יצירתי כל כך שאני
שומע שיר שאני לא אוהב... אז הייתי חייב להחליף את השיר...
סליחה, אני איתכם... איפה הייתי? אהה... אתם משועממים... כן.
אין לכם משהו יותר מעניין לעשות חוץ מלשבת ולבהות באוסף
הגיבובים והשטויות שהמוח הפורה שלי מכתיב לידיים שלי להעביר
לכם? באמת אנשים... אין לכם עבודה?
תאמינו לי, אני יכול שעות לשבת ולפטפט ככה עם אחד הצדדים
באישיות המפוצלת שלי ולתת לזה כותרת, לשלוח את זה לאיזה מקומון
ולקרוא לזה אומנות... מי יודע... אולי ייתנו לי טור באיזה
עיתון מקומי... שכמובן שברגע שיראו את הכישרון זה יהפוך למדור
בעיתון ארצי ואז תגיע התהילה, הפרסופ, הפרסיפ, הנשיפ שיזרקו
עצמן עליי ברגע שאני אספר להן שאני מפורסם. חחח... הרגע שמתי
לב שפספסתי, שבמקום ללחוץ על ה-"ם" לחצתי על ה-"פ". אתם בטח
שואלים את עצמכם: נו... אז מה הוא מנסה להגיד פה? אהה... הוא
מנסה להיות מקורי. הפוך על הפוך על הפוך... שזה יוצא, אם אני
זוכר את שיעורי מתמטיקה בתיכון, הפוך אחד. אז מה הקטע, אתם
שואלים. אני אסביר לכם. מאוד פשוט - עצלנות.
כן... עצלנות, מחקרים מראים ש-99.9 אחוז מהאוכלוסייה הם
עצלנים... נשבע לכם, קראתי את זה איפשהו... טוב, המצאתי את זה,
אבל נכון שזה נשמע לכם הגיוני? הרי גם בתוככם מסתתר לו עצלן
קטן.
כמה פעמים קרה לכם שאתם מתים לעשות משהו, בואו נגיד ללכת
לשירותים. ואתם זרוקים על הספה אז אתם פשוט עושים את זה
בחיתול... אהה... רגע... מה זאת אומרת, אין לכם חיתול?
תחשבו על זה רגע... זה גאוני... מי צריך שירותים? אסלות? נייר
טואלט? למה אנחנו צריכים להגביל את עצמנו למוסכמות חברתיות
מעיקות..? מי אמר שצריך להיגמל מהחיתול? מה יכול להיות יותר
נוח מלחרבן בלי לקום מהספה? טוב, מכיוון שאתם כבר שנים בלי
חיתול קשה לכם לראות את האור בקצה המנהרה. חכו... חכו...
קלטתם? לא נורא, לא כולם כמוני. אני אומר לכם, זה עוד יחזור.
כמו מכנסי הפדלפון. האפרו. והסמים הקלים. זה עוד יחזור. make
love not war... לא שמתם לב, אבל יצא לי חרוז (יחזור, war,
מדהים אני...).
אוקיי, אז לפני שאני מאבד את זה, בואו נחזור לענייננו. על מה
דיברנו שוב? לפני כל הדיבורים על חרא, אנשים עצלנים, בנות
קופצות עליי, אני מפורסם... אהה, כן. כתיבה.
אז זהו בעצם... אני כותב שטויות, אתם קוראים, מתרשמים, קוראים
לזה אומנות מודרנית, הפיקאסו של המילה הכתובה, האנדי וורהול של
הסיפורים הקצרים. ואני, אני מרוויח פעמיים...
גם חוסך כסף במקום ללכת לפסיכולוג שיטפל בשריטות שלי וגם מקבל
תהילת עולם ליד שאר הפסיכופטים שלא הובנו בחייהם.
אז באמת, אם אתם מרגישים מרומים, ציפיתם לסיפור קצר עם פואנטה
משעשעת או סוף נוגע ללב וקיבלתם אותי, אז שמעו למילותיי
האחרונות באומרי, ואני מצטט:
"לכו חפשו מי ינענע אתכם". בעולם העיוורים שלי אני הוא הגמד
בעל העין האחת. כן, רבותיי.
הבנתם נכון... I AM THE LAW, או המלך. מה שבא לכם יותר טוב.
אז לפני שעומדים ושרים את התקווה ובא ילד מעפן שכל חייו קיבל
כאפות ואומר בקול שעדיין ממאן להתחלף: "תם הטקס", אני אגיד לכם
שאם החזקתם מעמד עד לכאן אני שמח... כי זה אומר שני דברים:
1. ממש, אבל ממש, משעמם לכם.
2. אתם ממש אוהבים אותי. מספיק כדי לסבול את כל החרטא המתפלספת
בשביל חיוך קטן פה ושם.
אז בתקווה שתישארו חברים שלי אחרי שתקראו את זה ואבא ואמא לא
ישלחו אותי לאיזה מוסד סגור על שם מישהו מפורסם שגם איבד את זה
וקראו למוסד על שמו... נתראה בסיפור הבא.
נסיים בכמה מילים כדי שלסופר המתחיל יהיה איפה לגור בשבוע
הקרוב: אמא ואבא, לא נכשלתם. הילד בסדר... מינוס פלוס
פסיכוזה.
תם הטקס.