קטיה,
הרע, הרע ביותר, מהדהד בנשמה הרבה יותר מאשר הטוב, הטוב
ביותר.
כך גיליתי באותו הבוקר שבו הקטיושה בחרה דווקא בך.
הקטיושה נעמדה לרגע בנתיב התקדמותה וחיפשה אותך.

קטיה שלי,
ישנם רגעים שבהם אי ידיעת העתיד ממש מקוממת. למרות שבדרך כלל
אנו חיים עם מגבלה זו בשלום, לפעמים הדבר בלתי נסבל.
ואני לא מדבר על אירועים מפוארים במיוחד כמו ניחוש המספרים
בלוטו או האם קבוצת הספורט האהובה עליך תזכה באליפות.
אני מדבר על כמה סנטימטרים לכאן או לכאן שמשמעותם חיים או
מוות.
לאן יחליט הרסיס הקטלני להיזרק כשחומר הנפץ יממש את ייעודו.

רגע לפני עוד הסתכלת לעברי בפחד ואני ניסיתי להחזיר לך מבט
מרגיע.
את השבת לי חיוך מפייס כיוון שידעת שאני פוחד בדיוק כמוך, אם
לא יותר.
כזאת מדהימה היית.

אחרי כמה שניות של תוהו, שבו העולם התהפך יחד עם רעש חודר
ומבקע, ראיתי אותך מוטלת שם, ללא רוח חיים.
כבר יצא לי לראות אנשים מתים אך מעולם לא נזדמן לי לחזות במעבר
החד שיכול להיות בין החי לנפטר. במיוחד לא של אדם קרוב, אולי
הקרוב ביותר.
רגע תוססת, רגע דוממת.

הייתה זו התרחשות ששיקפה לי את משקלו של הנפש.
שכן בעת הבנת הדבר, המשמעות, למרות שלא ניזוקתי פיזית כלל,
רגלי נעשו תשושות ולא יכלו להחזיק עוד את כובד גופי. קיבתי,
שבימים כתיקונם הפיקה עונג מפעולת העיכול, דמתה כעת למהומה
ששררה מסביב.

רק אירוע כזה יכול היה להבהיר לי כמה את שזורה בנשמתי.
כמה הזדמנויות פספסתי שבהם יכולתי להמחיש לך את העובדה הזאת.
כמה פעמים הטחתי בך כעסים שלא היו מכוונים אליך.
כמה פעמים יכולתי לתת ולא נתתי.
כמה פעמים יכולתי לומר ולא אמרתי.
כמה פעמים הבטתי בך מהצד, בלי שתשימי לב, בוהה במתווה פניך
ומתענג על האופן שבו נקודת החן שמעל שפתיך משלימה את הפאזל
הקסום שהינך.

קטיה סיימה לקרוא את הקטע ביומנו של כפיר, בן זוגה מזה שש
שנים.
אחזה בה תחושת אימה ובלבול.
מדוע כפיר כותב עליה הספד, תהתה, כאילו חייה נסתיימו? הרי שנים
שהם גרים יחד ונמצאים אחד לצד השני כל הזמן.
האם ייתכן שכתב על בחורה אחרת? האם הייתה לו מאהבת שזה עתה
איבד?
מצד שני לא סביר שהייתה עוד בחורה בחייו עם נקודת חן באותו
אזור, ואולי כן?
לא, הוא התכוון אליי, חשבה בייאוש, מבולבלת מהרעיון שאהובה
מיקם אותה דווקא בקבר.

בערב מגיע כפיר ומייד היא ממטירה עליו שאלות לפשר הדבר.
הוא מנסה להתחמק, להסביר לה שסופרים כותבים פיקציה שאינה תמיד
מעוגנת במציאות.
אך היא אינה מאמינה לו.
היא מתחילה לבכות:
"מדוע אתה כותב עלי בגעגוע? הרי אני כאן לידך, איתך! למה אתה
כותב עלי כאובדן? אתה יודע שאני שלך, למה, למה?!"

כפיר עומד חסר אונים אל מול דמעותיה.
הוא מרים מעט את כתפיו בתנועה שמבטאת מילים חסרות.
קטיה פורצת החוצה מהבית, ממררת בבכי וטורקת את הדלת מאחוריה.
היא משוטטת ברחובות, מנסה להירגע, מנסה להבין את סיבת המפח
הנפשי שנקלעה אליו.
היא תוהה הכיצד ישנן מחילות כה עמוקות בנפשו של כפיר שלגמרי
זרות לה.
היא מתאמצת לפענח את משמעות הדברים שקראה, אם יש כזאת...

כפיר שנישאר בבית לבדו, מבין שעליו לעשות את מה שרצה זה זמן
רב.
הוא מוציא את חפירה מהמחסן.
הוא ניגש לסלון ומפנה משם את השולחן העומד במרכזו.
בעזרת סכין, הוא תוחם את האזור שהיה מתחת לשולחן על ידי חתך
עמוק בשטיח.
בעמל רב הוא מקלף את אותה חתיכת שטיח המוצמדת לרצפה על ידי
דבק, אבק וזמן.
הוא כותש בעזרת פטיש ואזמל את המרצפות הישנות הנמצאות מתחת
לשטיח ומזיז הצידה את השברים בזהירות.
בלהט רב, הוא מתחיל לחפור בחול שמתחת.
הימים ימי שקט ושלום, אך כפיר חופר כל עוד נפשו בו.
החפירה קלה לו שכן זהו חול שחפר בו כבר פעם, חול לא מהודק,
דליל.
ימים כלילות הוא מעמיק את המסדרון האנכי לכוון החלל שהיה פעם
מקלט ביתו.
בשלב מסוים, את החפירה פוגע במשהו קשה במיוחד.
זוהי קורת עץ המהווה חלק מגגו של המקום אליו השתוקק להגיע.
הוא מפנה ביסודיות את כל החול מהגג, מרים את מכסה הכניסה ויורד
בסולם אל תוך החדר הטחוב והמיותם, פעם ראשונה מזה שש שנים.
החדר מרוהט רק בכיסא, שולחן שעליו כמה נרות וגפרורים ושידה
שעליה מונחות ערמות על ערמות של מחברות.
הוא מדליק את הנרות המעניקים הילה שקטה לעלטה ומתחיל לעיין
במחברות אחת אחרי השנייה.
במחברות קובץ כתביו שרשם באותה התקופה שחי בחדר, תקופה שהרגיש
שהוא חייב להגדיל את הטווח בינו לבין שאר העולם. תקופה שבה
הבין שהמרחק לא חייב להיות אופקי.
הוא מרפרף במחברות וניזכר בגעגוע כאשר הוא נתקל בסיפור שכתב על
חברו - העורך המוסיקלי שנזקק למכשיר שמיעה.
אך הוא מחפש סיפור אחר. סיפור שהוא רוצה שאדם מסוים ימצא
בטעות.
באותה המחברת שבה נכתב הסיפור על המעסה המשותק, הוא מוצא את
הדבר שלשמו הוא בא ויוצא מקברו המזמין.
לפני שהוא מכסה בחזרה את הבור בחול שנערם בסלון ביתו, הוא שופך
סולר לתוך הפיר שחפר, מצית חתיכת בד קטנה וזורק אותה פנימה.
עם המקום הזה הוא גמר.
המחיר גבוה מדי.

לימים יבוא אליו אביו.
הוא יתבונן בכפיר מעביר את ידו בעדינות על שערה של קטיה.
לאחר שתיקה ממושכת הוא ישאל אותו בתמיהה מהולה בעלבון:
"בני, אתה יודע שאני גומע ספרים מגיל צעיר, שאני יודע לצטט
פסקאות שלמות משייקספיר, שאני מנתח ראשי במחלקה הכירורגית בבית
החולים.
מדוע אתה כותב עליי כאילו התחלתי ללמוד כתב ברייל? מדוע???".