בשבוע הספר העברי הראשון שלי
קראתי סיפור שלם, בעמידה ליד הדוכן.
זה היה אחד הסיפורים מתוך סדרת "יותר מוזר מהדמיון"
בעריכת י. יצחק.
סיפור קצר.

בסיפור, שתי תאומות מכפר מרוחק בקנטאקי, במאה ה-19
מעוללות מעשי קונדס ביחד,
תוך שימוש בכוחן הטלפטי.
הן לא מספיקות לגרום נזק רב מדי
כי בגיל 16, הן מאובחנות כסכיזופרניות
ומופרדות בכוח
זו מזו
אחת מהן מאושפזת בכפייה.
בליל האישפוז, שתיהן חולות
ומתות, בהפרש של
כמה דקות האמת מן השנייה.

הסיפור ממשיך
ומתאר את מקום קבורתן של התאומות
זו לצד זו.
מסתבר שעד היום נחשב המקום
לרדוף
ושבלילות אפלים במיוחד
כשערפל סמיך מכסה את אדמת הקבורה
המקומיים נשבעים
ששתי המצבות הזהות מתחילות לנוע באדמה
הרוח השורקת נושאת איתה את קולותיהן של
התאומות
קוראות
אחת לשניה.

כשגמרתי לקרוא, סגרתי את הספר
והרמתי לאט את הראש.
עצי הגן הסמוך לבית התרבות של רחובות
נראו בריאים וחינניים בצבעי הירוק והכתום שלהם
נצצו בשמש החמימה
ששלחה ידיי זהב דרך שמיים כחולים ומחייכים.
בין המתקנים התרוצצו וצחקקו ילדים,
חלקם עולים חדשים
וחלקם ותיקים.
האמיצים שבהם
טיפסו לתוך שלדת מטוס המיג
שהוצב על עמודי ברזל להזכיר לכולם על
מלחמת ששת הימים.
כשקפצו ממנו
בגדיהם בטח התמלאו בחול.

אבל לי מה שנשאר בראש
במשך כל אותו היום
וכמה לילות אחריו,
היו שתי התאומות מקנטאקי, קוראות
אחת לשנייה
מעומק האדמה.

לפני כמה זמן הגיע לידיי הסיפור המדובר
וכשסיימתי לקרוא
החלטתי לערוך גוגל על שתי הבנות.
לא מצאתי כלום.
בעצם,
כל מה שנשאר לי
מאותו שבוע הספר של שנת 1991
שנת המאה לרחובות
עיר התפוזים והברזלים
בה נכחתי בשנה המוקדמת ההיא
ובדרך מבית הספר סרתי מדרכי
להתעכב ולקרוא סיפור שלם
בעמידה מול אחד הדוכנים,
הוא זיכרון נקודתי של
כל אלה,
שקוף וחמקמק כמו
רוח רפאים.