פעם, אהבתי לצפות בשקיעה.
הייתי יושב, ומביט בשמש הנעלמת
נהנה לראות אותה שוקעת, צוללת אל תוך הים
ויודע שהשמש הזאת היא של מישהו אחר.
ואז את הגעת.
את. השמש שלי.
איזו זריחה מופלאה זו הייתה.
יכולתי לשבת ולהביט בך ימים.
חודשים.
שנים!
כמה כיף כשיש לך שמש בשמים.
חגה סביבך, והיא כולה שלך.
אבל אז, השמש שלי שקעה.
נעלמה בים.
וכששמש שוקעת ונעלמת
היא מופיעה במקום אחר.
ואני יודע שעכשיו את השמש של מישהו אחר
מאירה לו את היום, ומחממת לו את הלב.
אחרי שהשמש שלך שוקעת, אתה מפסיק לצפות בשקיעה.
כבר אין בזה טעם. זה לא מענג כמו אז.
אתה רק מחכה לזריחה הבאה.
ובינתיים
אתה יושב לך בחושך
מביט בכוכבים
מחכה
... ומחכה.