הוא גר שם כי אלוהים אמר לו לעצור. לפני שנים רבות שיח איברהים
יצא מביתו בארץ רחוקה, אסף אל חיקו נערה חולמנית ויצא לטיול
ללא הגבלת זמן. אף אחד, כולל הוא עצמו לא זכר להיכן הוא הגיע
ממה הוא התפרנס וכמה זמן הוא שוטט בדרכים. יום אחד לפני השקיעה
הוא הרגיש שאלוהים אמר לו בתקיפות לעצור. הוא לקח את התרמיל
המאובק שלו, ירד מהדרך, הלך מעט בוואדי לכיוון ההרים והתישב
מתחת לעץ שיטה בודד שנראה לו משום מה קצת יותר ירוק מהעצים
האחרים. הוא התפלל כל הלילה ועם זריחה הוא התחיל לחפש מים. הוא
פשוט חפר בקדחתנות ליד עץ השיטה מהבוקר עד למחרת בצהרים. הוא
לא הפסיק לרגע הוא ידע שאלוהים מנחה אותו ולכן הוא לא פקפק גם
כשהזבובים חגגו עליו. אחרי יומים, רגע לפני שנגמרו המיים שהיו
איתו, הצטבר בתחתית הבאר המאולתרת זרזיף קריר של מי תהום. הוא
קרה לבאר "באר השלום".
הוא נעלם מעיני כל למשך שנים אחדות אבל המדבר לא בלע אותו. לאט
לאט החלו אנשים לפקוד את המחנה שלו. אנשים טובים שרצו לשתות תה
ולשמוע סיפורים ובני בליעל שרצו לקחת ממנו את הנביעה ולסלק
אותו מחלקת האדמה שהם טענו שאיו לא רשות לגור בה.
הוא התייחס לכולם באותה מידה של סלחנות אוהבת. את מבקשי
הסיפורים הוא השקה באותו תה מתוק שבו כיבד את צרי העין.
כשהטרידו אותו הרשויות יותר מידי הוא פשוט הסתלק למעמקי המדבר
בידיעה ברורה שרוחות הקדים והשמש הקופחת יסלקו כבר את כל מי
שינסה לקחת את נחלתו.


סלימה הייתה הבת היפה של משפחת נוודים ענייה. כמו כל השבט היא
חשה תערובת של בוז ושנאה ליושבי הקבע. היא מעולם לא הבינה איך
אפשר לוותר על המרחבים כדי לעשות בדיוק כל יום את אותו הדבר.
היו לה גם סיבות אוביקיטביות לכעס שלה. דור אחרי דור החקלאים
דחקו אחורה את הנוודים אל תוך המדבר. כל שנה הם השתלטו על
האדמות המשובחות ביותר והפכו אותם לשדות "שלהם". שנה אחר שנה
נהיה יותר ויותר קשה לרעות את העדרים באזורים הצחיחים שהחקלאות
עדיין לא הגיע אליהם.
סלימה אהבה לבוא לשיח איברהים. באורח פלאי מקור המים שלו מעולם
לא התייבש והוא לא נאלץ להתקפל ולנדוד, האוהל שלו היה תמיד
פתוח ל 4 כיוונים. גבו לא היה כפוף כשל החקלאים והוא מעולם לא
נלחם ולא סחר ברגבי האדמה.

נאדר היה בן למשפחת איכרים אמידה. איש ממשפחתו מעולם לא יצא
מתחומי "הארץ הנושבת". הם לא אהבו את המדבר ואת הנוודים
הפראיים שישבו שם. הם בזו לבטלנים האלה שכל היום רק מסתובבים
וגונבים מכל הבא ליד. הם ממש לא רצו להסתבך איתם. בכל זאת נאדר
אהב לרדת בשביל המוכר לשיח איברהים. "הוא לא באמת נווד" הוא
אמר לעצמו, הרי הוא תמיד נמצא באותו מקום, התה תמיד מתוק
והסיפורים זה הדבר היחיד שמשתנה אצלו.

כשסלימה ונאדר התאהבו, שיח איברהים התפלל בכל ליבו שהזיווג
יצליח. הוא האמין שאולי האהבה הזאת תצליח לשבור את השנאה
הנצחית בין הנוודים לאנשי הכפר. כשנולדו להם שני ילדים הוא
טיפח אותם כאילו היו בניו. הוא צפה בהם באהבה כששיחקו על
המחצלת חמודים כמו זוג תאומים.
במשך שנים ארוכות שרתה האידליה במחנה הקטן. שיח איברהים האמין
שאכן ניתן לפתור את האיבה בין שתי משפחות האדם.
בבוקר בהיר וקר יבשה לפתע הבאר. איברהים לא התיאש, הוא חפר
עמוק יותר אבל מצא רק חול ואבנים. המים אזלו במהירות. כשהחום
עלה יצאו הבנים בגרון ניחר לחפש מים. האחד פנה אל מעמקי המדבר
לחפש מים בתמילות ובנקיקים של הואדיות הסמוכים והשני חזר בשביל
העולה לרמה הפוריה, לארץ הנושבת. כשחזרו בערך באותו זמן,
סוחבים על גבם מעט מים כבר לא היה שיח אברהים בין החיים. שניהם
הרגישו שנגזר עליהם לעזוב את המקום. הם חזרו האחד לעבודת השדות
והשני לריצה אחרי העיזים. הם לא התראו יותר לעולם. האיבה בין
הרועים לעובדי האדמה רק המשיכה להתחזק. באר השלום הרי יבשה
ומיקומה נשכח מהלב.

כשהמדבר הפך רועש יותר ויותר, כששבילי ג'יפים רחבים חצו כל
ואדי קטן נראו פתאום אנשים שברחו בהארץ הנושבת וחיפשו את פיסת
המדבר שלהם. לא היה להם קל, הרשויות רדפו אחריהם לכל פינה,
כמעט בלתי אפשרי היה להעלם בתוך הישימון. הם נאלצו לחבור
לאחרוני הנוודים, לנתץ את מחסומי השפה וללמוד מחדש את מה שרוב
הנוודים כבר שכחו מזמן. אבל הם לא התיאשו. לפעמים בלילות ירח
מלא אפשר למצוא פה ושם קבוצות קטנות משתי המשפחות שהולכים ללב
המדבר ומחפשים עץ שיטה קצת יותר ירוק מכל השאר. הם מתישבים
מתחתיו ומקווים שאולי שוב יזרמו קצת מים בבאר השלום של שיך
איברהים.