את ג'ינג'ר פגשתי באוניברסיטה בבוקר עגמומי ואפור אחד. קניתי
לעצמי קפה דלוח מהקפיטריה, התיישבתי קפואה, והצמדתי את הידיים
לכוס הפלסטיק בנסיון נואש להתחמם. הראש שלי כאב. נדמה היה לי
כאילו עדר ממותות שעירות יצא לריצת הבוקר שלו בין האונה הימנית
לשמאלית וחוזר חלילה ושוב נשבעתי לעצמי בפעם המי יודע כמה שאני
עם וויסקי וחשיש גמרתי. בפעם הבאה תחליטי, אמרתי לעצמי בנחרצות
אילמת, או וויסקי או חשיש. היה שקט מסביב כי מי הדביל שמגיע
לשיעורים של שמונה בבוקר באוניברסיטה. מי חוץ ממני, כמובן.
ואז היא הופיעה, כמו סופת טורנדו אדמדמה וניגשה אלי ושאלה אותי
בקול העגבניות-עגבניות-רק-היום-שלוש-בעשר שלה (שאחר כך למדתי
לאהוב): "תגידי, את במקרה רקדנית?". הסתכלתי בה ואחר כך הורדתי
את הראש והסתכלתי על ירכי הדשנות ובטני הכורסת ותהיתי על מה
לעזאזל היא מדברת. "אה?" שאלתי בטמטום.

"יש לך גוף של רקדנית, ואני יודעת על מה אני מדברת, אני עשר
שנים רקדתי בכל מועדון גו גו אפשרי בניו יורק. היה לי
ג'י-סטרינג קטלני ושיער ארוך ומתולתל והקהל פשוט השתגע עלי..."
וכך היא המשיכה והמשיכה לברבר בלי הפסקה ולספר לי את הדברים
ההזויים ביותר והאינטימיים ביותר על החיים שלה בלי להניד עפעף
ובלי להסמיק ובלי לעצור רגע למעט אויר. ישבתי שם ובהיתי בה.
תהיתי מתי היא תסיים כדי שאוכל לכחכח בנימוס ולהתחפף משם. הראש
שלי כאב כל כך, אלוהים. מאז אותו בוקר ועד היום הפכנו חברות
טובות. אישה בת 55 ואישה בת 29. היא הדהימה אותי בפתיחות שלה,
באנרגיות שלה, בכוח שלה, ביושר הבלתי מתפשר שלה וביכולת שלה
לגרד מקרקעית הייאוש את החרא של העולם ולהגיש לך אותו חם,
מסריח ומדמם, כמו שהוא, ללא קישוטים מיותרים.



ג'ינג'ר ואני חזרנו שלשום מפריס. בפר לאשה, תוך כדי חיפושים
מפרכים אחרי הקבר של ג'ים מוריסון, ששנינו אוהבות, רבנו בפעם
הראשונה. צרחנו אחת על השנייה כמו שתי משוגעות. כל התיירים
היפאנים ששרצו שם, מחזיקים בידיהם תיקי "לואי ויטון" מפונפנים,
עמדו סביבנו והביטו במחזה בתמהון. אני צעקתי עליה שאני שונאת
את הצעקות שלה ואת העובדה שהיא תמיד צודקת ותמיד יודעת הכל
והיא צרחה בחזרה שאני חמומת מוח ועקשנית כמו פרד ובכלל אני
צריכה דחוף איזה הילר טוב ש-"ימזמז לי את הצ'אקרות וירגיע
אותי". חצי שעה עמדנו שם עם דמעות בעיניים וצרחנו את עצמנו
לדעת. אחר כך פניתי והלכתי משם. הייתי צריכה להיות לבד והייתי
צריכה לשתות. עליתי על המטרו והגעתי לבר קטן ליד כיכר הבסטיל.
נכנסתי פנימה והזמנתי ג'יימסון כפול עם שתי קוביות קרח. ישבתי
אומללה וריחמתי על עצמי באובר דרמטיות ומבטא צרפתי. הבר היה
קטן וצפוף וחשוך כל כך שלא יכולתי לראות כלל פרצופים. גילגלתי
לי דראם ולידי התיישב אחד. הוא היה שמן ומסריח. התרחקתי כמה
כיסאות הצידה, הג'יימסון שלי הגיע וחשבתי על ג'ינג'ר שבטח מחכה
בדירה ודואגת לי. שתדאג קצת, חשבתי לעצמי. אל הבמה העגולה
הקטנה עלתה אישה שחורה לבושה שמלה ירוקה בוהקת והתישבה על כיסא
אל מול המיקרופון. היא שרה. זה היה Moon River והלהקה שליוותה
אותה ניגנה לא רע בכלל, למרות החליפות בצבע זהב והשפמים
המשוחים. חשבתי על אמא שלי וכמה היא וג'ינג'ר שונות ואיך מעולם
לא הצלחתי להגיע איתה למריבה שכזו קולחת, משחררת. רק שתיקה
מעיקה. מערכת היחסים בינינו תמיד לוותה בשתיקה מעיקה. עד
שנשארה רק שתיקה ולא היו יותר יחסים. עוד ג'יימסון הגיע בזמן
לשמור על תומתה של הכוסית הראשונה שהסתובבה לה לבד בחושך בין
פיסות סלמון מעושן אימתניות ותירס מרושע מקופסה. ועכשיו חשבתי
על ג'ינג'ר שגדלה עם אמא חורגת, מטורפת ולא שפויה בעליל כמו
באגדות. היה לה תחביב שכזה, לרדוף אחרי ג'ינג'ר עם נעל בכל
הבית ולהרביץ לה מכל הלב והנשמה מאז שג'ינג'ר זוכרת את עצמה.
כשג'ינג'ר מספרת את זה בקול הצעקני שלה ובלווי מושלם של
חיקויים ממיטב הרפרטואר היידישפילי זה כל כך מצחיק, אלוהים.
אבל זה לא היה מצחיק. לא באמת. ג'ינג'ר גדלה להיות אשה עם
מנטליות של ילדה מפוחדת בת ארבע ואינטליגנציה רגשית של קרש
גיהוץ. אולי בגלל זה הסתדרנו כל כך טוב. היא היתה אני בעוד 25
שנה.

 

בסביבות שתיים לפנות בוקר חזרתי לדירה שתויה כהוגן. ג'ינג'ר
חיכתה לי עם בקבוק שמפניה ריק למחצה אחרי שחיסלה רבע מכמות
החשיש שקנינו באותו בוקר. "הי", אמרתי לה מפתח הדלת. "הי, את
בסדר? " היא שאלה. "תגלגלי לי אחת", עניתי, והוצאתי את התפוזים
שקניתי לה בדרך משקית הנייר החומה. חצי שעה אח"כ ישבנו שלוות
על הרצפה ובקשנו סליחה. דיברנו שעות על גבי שעות, התחבקנו,
הקאנו, שתינו, אכלנו תפוזים, הקאנו שוב, חיסלנו את כל הסלמון
והגבינה המסריחה שנשארו במקרר ובשעות הבוקר המאוחרות נרדמנו
סוף סוף. איחרנו את הטיסה בחזרה ונאלצנו לחכות חצי יום בשדה
לטיסה הבאה. ג'ינג'ר אמרה לי שמעולם לא הרגישה קרובה כל כך
למישהו כמו שהיא מרגישה אלי עכשיו. ממולנו היתה מראה גדולה
והבטנו בעצמנו מביטות בנו בחזרה. "תראי אותנו, יכולתי להיות
אמא שלך", היא אמרה, מחזיקה את היד שלי בשלה. "אני לא מדברת עם
אמא שלי כבר חמש שנים", עניתי לה.



בבוקר יום כיפור התקשרתי הביתה בפעם הראשונה מזה המון זמן.
שאלתי את אמא שלי מה שלומה והיא אמרה שהיא מתגעגעת ושאלה אם
אני באה לחג הסוכות. "כולם יהיו", היא אמרה. אחרי שמונה שנים
שלא הייתי בבית ועם ארבעה אחיינים שלא זוכרים אותי ועוד שלושה
שמעולם לא הכרתי החלטתי שאני נוסעת לחג הביתה. אמא בכתה בטלפון
ואני אמרתי לה שאני חייבת לסיים וניתקתי. אח"כ בכיתי נורא.
התקשרתי לג'ינג'ר לומר לה תודה אבל היא לא ענתה אז השארתי
הודעה. "ג'ינג'ר", אמרתי, "דיברתי עם אמא שלי וזה לא היה נורא
כמו שחשבתי. אפילו החלטתי לנסוע הביתה לסוכות. אני לא יודעת
למה. פשוט חשבתי עלייך ועל המריבה שלנו וכמה קל היה לי לבקש
סליחה וכמה אני אוהבת אותך ובעצם, את באמת קרובה לאמא שלי בגיל
ואם איתך אני יכולה לתקשר כל כך טוב אז למה לא איתה?..."
המשכתי לספר ולספר עד שנשמעה הודעה שאין עוד מקום על המשיבון.

חצי שעה אח"כ מ. התקשר. יום אחד אני אספר על מ. אבל לא היום.
מספיק שתדעו שמ. הוא הבן של אלה, החברה הכי טובה של ג'ינג'ר.
לג'ינג'ר, שהוריה הביולוגיים נספו בשואה, אלה והילדים היו
המשפחה האוהבת היחידה שאי פעם ידעה. הוא סיפר לי שג'ינג'ר מתה
בלילה, כמה שעות אחרי שחזרנו מפריס. דום לב. הלויה במוצאי יום
כיפור. גם ליבי שלי נדם אותו הרגע. התפרקתי לרסיסים על הרצפה.