לפני המשחק קנינו שישיית גינס ושישיית גולדסטאר ואמרנו שאם
ננצח נשתה את הגינס ואם נפסיד אז את הגולדסטאר. אחרי המשחק
ישבנו במרתף של עופר ופתחנו את בקבוקי הגינס, מישהו הוציא ערק
ואז הלכנו לחגוג ברחוב. קיבלתי המון הודעות של "סוף סוף ניצחתם
במשהו", ושל "כל הכבוד (למרות שכולנו יודעים שזה רק בגלל
השופט...)", ובעצם תמיד זה ככה, כשיש משהו טוב ואני מחייכת
ויוצאת לחגוג תמיד יהיו את האנשים שיבאסו בכוונה ויחוררו עם
מסמרים חלודים את בלוני האושר שלי. ואם זה לא האנשים, אז זה
אלוהים או הגורל או סתם הקארמה הדפוקה שלי. כשאני מבלה בתל
אביב אני מגלה ברכבת חזרה שנגנב לי הארנק; כשאני מקבלת מאה
במבחן אני נכשלת בשלושה אחרים; כשאני רוכבת על סוסים אני נוקעת
את הרגל. הרשימה הזו נמשכת יותר משבעת הסופים של 'שר הטבעות',
אבל אני חושבת שהפואנטה הועברה.
ישבנו על הספסל מול הפיצוצייה והייתה לי קצת בחילה, התלבטתי אם
להקיא על הפרחים האדומים או על הצהובים. למה הפרחים כאן כל-כך
מכוערים, תהיתי בזמן שרועי חיטט בתיק שלי וחיפש את המצית. אלון
התחיל לריב עם מישהו מהבורקס, אחרי כמה זמן הגיעה משטרה
ואמבולנס, ואני החלטתי להקיא על הפרחים האדומים. מישהו הלך
להביא לי מים, בזמן שהפוסטמה של עופר הגיעה עם חיוך מטומטם
ואמרה, "נו, בלי השופט לא הייתם מנצחים".
אני רק רציתי לשמוח שמכבי ניצחה, וכולם סתם ביאסו.