[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הכירו את ליני...
בטנה המתה והמהמה את המנגינה מהעתיקות בעולם.
שערה כהה אך מעט מצבע השיבולים שבשדה בו היא הולכת, ועורה כצבע
הכרמל באדמה מהם הם נובטים, לצד הקוצים ששורטים כעת את רגליה.
תלתליה נראים כנוגעים בשמיים - ואל תטעו כי זוהי רק אשליה.
צבע עיניה הוא צבע השמיים, בהירים הם, ובכלל יום יפה היום.

ליני מסתכלת על העצים הירוקים לשמאלה ובראשה, היא מתווכחת עם
נירי.
היא תגיע הביתה, ותרשום לעצמה רשימה קטנה: אכלה קורנפלקס, וגם
פרי וחטיף קטן...
ובל נשכח את החתיכה שלקחה מאותו לחם לבן ומתועב.
אט- אט היא תגלה שסלידתה מאוכל עולה יותר ויותר.
אחרי אותה רשימה היא תיקח לה קערה וכמות אורז מלא שתשתיק את
בטנה מאותם זמזומים והמהומים שמלווים אותה במשך כל היום.
אחר כך היא תעמוד במטבח ותביט בברז ותתווכח עם נירי.
היא יודעת מה היא תגיד - כפי שהיא יודעת מה נירי תגיד.
היא תאמר - אכלתי הרבה, נירי תגיד - אכלת רק - אני שוקלת 60
ק"ג - זה יותר מאמא, את 1.70 וזה לא כל כך נורא, אני נראית
נורא, את מדהימה.
בסוף הויכוחים האלה, נירי תמיד תאמר שהיא יפה. זו אומרת לא, זו
אומרת כן.
היא מחייכת. הבבואה בברז יפה. מבריקה וורודה וירוקה וצבעונית.
אותם גוונים שנירי והיא אף פעם לא מצליחות להעביר אל הדף:
תמיד הן מתווכחות ביניהן - זו רוצה יותר מים זו פחות. זו רוצה
כמו מאטיס וזו רוצה כמו רמברנדט.
השביל הזהוב עומד בקצו ואת דרכה חוסמת המשאית של הבנייה. כבר
חודש היא מעירה אותה עם הצעקות האלה; לא המשאית, נירי.

אי אפשר לומר שלא: יש להן גם רגעים יפים יחד, גם יהיו להן.
הן ישבו יחד על הספה, מסתכלות על התקרה הלבנה ומחפשות כתמים.
הן בטח ימצאו קורי עכביש וכל מיני זבובים מתים אבל לא יטרחו
להוריד אותם מקיר המוות שלהם -
ובשבילם זה קיר ולא תיקרה... בשביל זבובים הכל קירות.

רגלה של ליני נתקלת באבן והיא צועקת בהפתעה. הנה עוד פעם שקעה
לה בהרהורים.
הידית של הדלת בבית תתקע בטח, והכלבים יצטרכו להשתין כי אף אחד
לא יצא איתם.
אחה"צ היא תלך לשחות ובערב בטח תלך גם לחוג.
ברז ליני תשלח את ידה לתפוס במותן, ברצועת השומן הקלה לתפיסה,
אבל נירי תגלה גם את זה ותסיט את ידה לשערה הרך.
ליב ירים את מבטו השוקק אל גבה המזיע והיא לא תפנה את ראשה אף
לא פעם אחת,
נירי היא זו שתעשה זאת.
כל יומן הן מביטות זו על זו, חייהן הן ויכוח מתמיד.
נירי אומרת "יפה!" השנייה עונה "מכוערת". זו תופסת, שנייה תמיד
בורחת.
היא תמיד תברח.

ליני מביטה בשמיים.
זה זמן מיוחד בשבילה, רגעי החזרה הביתה, השדות הזהובים והאדמה
בצבע קרמל, השמיים בצבע עיניה והרגליים השרוטות.
הרגעים שלה. לא שלהן.
שלה.
הקוצים שורטים את רגליה מעלה ומעלה כשהיא נכנסת לשדה הגדול.
היא צועקת, לא קריאת שמחה אלא פשוט קוראת...
והיא כבר לא לבד.
הן חוזרות עכשיו הביתה, ביחד.
הן יודעות שהדרך לא ארוכה ושהשמיים מנקים את הראש והעננים
מספרים לנו סיפורים שתמיד ידענו. הן מחכות לויכוח סוער
כשהכלבים יבואו ללקק את היד. הכלבים שתמיד מחייכים אליהן, גם
אם זה חיוך עצוב.
הן מחכות לחימום של האורז בקארי ועדשים ומה שמונה הכינה היום,
ומה שתכין מחר וגם מחרתיים.
מונה תמיד מכינה.
הבטן קראה לליני, וליני בכתה. נירי שוב אמרה יפה, יפה, אבל
לליני כבר נמאס לשמוע.
היא חושבת, פיה, ותופסת את עצמה בשכמות, בירכיים, בבטן
ובצלעות.
נירי מרגישה שרירים, ליני מרגישה שומן.
הן יתיישבו בבת אחת על הקרקע באמצע השדה ונחש קטן יסתלסל לו
בעדינות בין השיבולים.
הן ישבו, יד ימין ביד שמאל, והנחש יעקוץ את יד ימין פה ואת יד
ימין שם.
נירי לוחשת ומרגיעה וליני בוכה - למה דווקא אותי?
נירי עוזרת לליני לקום וכשהן מועדות יחדיו באמצע השדה  הן
רואות את הבית של השכנים מרחוק.
הגג אדום והקירות צהובים והחלונות גדולים ומראים פרצוף
כחול-לבן.

כשיגיעו הביתה הן ישבו על הכיור - ליד הסיר על הגז, וגם על
הספה, ויתווכחו במשך שעות.
אולי אחר כך ילכו לבריכה, וגם לחוג.
ליב בטח יחשוק בהן, או הערב אולי יהיה זה מתן.
אם תהיה זו ליני היא תהיה שקטה ועקשנית, כולה מרוכזת בתרגילים
שייתן המאמן.
נירי תנסה להשתלב בקבוצה ותצחק ותצחיק ותעשה הרבה שטויות...
המאמן בטח יכעס עליה וייתן לה עונש, אולי כמה שכיבות-סמיכה.

הן שוקלות 60 קילו גרם ואם נדייק אז 60.09 וגובהן 1.70 ועוד
כמה מילימטרים.
הן מחייכות כשהן ביחד ורבות כשהן לחוד.
אחת תמיד מחפשת והשנייה תמיד מתחבאת.
הן בשקט כשהשמיים כחולים והשדות זהובים והנחשים לא עוקצים
והקוצים את הרגליים שורטים.
את ארס הנחש הן ירגישו ביחד והוא יזכיר להן את גירוד היתוש
הטורדני שעקץ את נירי לפני חודש.
מי אמר להן לא מזמן שגירוד יותר מציק מכאב?

הן ימשיכו ללכת בשביל, לא פונות לשדה אלא לעצי הזית.
הן קוטפות זית ירוק אחד ויאכלו אותו ביחד.
הטעם המר יתפשט בפה וירד במעלה הגרון, עם  הגרעין.
הבטן מהמהמת אבל עכשיו קצת יותר בשקט, בתדירות יותר רחוקה.
ליני לא תאכל יותר היום.
נירי מפנטזת על השוקולד שליני החביאה במגירה אחרי היומולדת של
אחיה.
ליני חושבת ונגעלת מהמחשבה על כל הקרציות שמחכות לה בבית ועל
כל הפרעושים שבוודאי מחכים לה שם, מקפצים להם בהתרגשות משערה
לשערה של אחד הכלבים.
הרעפים האדומים והחלונות הגדולים נראים קרובים מתמיד ומכאן
אפשר כפר לראות דמות קטנה מציצה דרך החלון, מנסה לגלות מי זה
שמתנודד שם.
הדחפורים ממש לחפור והטרקטורים ממשיכים לטרטר והקולות הרועמים
צועקים לליני בראש ואילו לנירי הם נשמעים כמו סימפוניה.
כשיגיעו הביתה הן יורידו זו לזו את הבגדים, קודם חולצה ואז
גרביים, אחר כך מכנסיים ואז תחתונים אולי בסוף גם חזייה.
הכלבים יסתכלו עליה במבט שואל, לא כי היא ערומה אלא כי הם
רוצים לצאת לטיול.
אחד, ג'פטו שמו, ילקק לליני את הרגל, ובהתקף של זעם זו תנעל
אותו בחדר. לתמיד.
נירי תשחרר אותו כבר יותר מאוחר, היא מהרהרת.

עכשיו הצהוב הקודח נראה להן קרוב מתמיד והן פוסעות לאט לאט
בשביל.
מתנודדות מצד לצד העולם נראה להן קצת מטושטש והן לא מבינות
למה, כי כשאז, אתם זוכרים,
כשעקץ את נירי יתוש? ליני הייתה בסדר גמור, ואפילו שמחה קצת
שהעולם מחייך אליה ככה ונירי ככה סובלת. הדלת לשער נראית פתאום
כבדה, וליני חושבת לעצמה  שהיא בטח תתקע, ולפני שהיא מבינה מה
היא עושה היא שמה לב כאילו היא נירי והיד כבדה והשער כבד גם
הוא אז מה הבעיה לפתוח אותו ככה לאט- לאט ואולי גם לתקן קצת?
הן זעות באי נוחות כשמקל של אחד הכלבים עומד באמצע השביל ומאלץ
אותן לפסוע מעליו, לאט ובעדינות, לא ליפול ולא לצאת מהשביל.

אבני הכניסה מחוספסות ולא נעים לגעת בהן וכשנירי שולחת את ידה
המשופשפת אל הידית של הדלת נראה שהיא לא תיפתח לעולם כי רחוקה
היא, רחוקה היא מאוד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בקרוב...שובו של
הקאם בק!

בוליביה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/7/07 22:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
כליל החורש

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה