נינה מתעוררת להתחלתן היפה של זוועות מוכרות.
היא פוקחת את עיניה המלוכסנות, לתקרה נוטפת חום וצלצולים של
שעות השחר. אולי יש עוד מישהו ששומע כמוה הבוקר.
כמעט עירומה, היא מביטה אל תריסים חצי-מוגפים, כבר כמעט אפשר
לראות את השמיים. גוונים של ורוד ואפור,
היא נשבעת שזאת פעם אחרונה.
הקירות של נינה עשויים מחומר של מוות. היא מדליקה סיגריה בין
סדינים לבנים ושואפת לריאות. נינה מרגישה חיים מחלחלים בין כל
אבריה, עוקצים בקצות ציפורניים ארוכות כמו מכות חשמל קצובות.
והיא לא יודעת, כמה שהפרחים במטבח כבר השחירו
ואיך לחסל את היום הזה בדברים שמותר לעשות.
נינה לא יכלה לראות אף אדם היום, היא רק שיחזרה חצאי מחשבות
והביטה על כולם מלמעלה עוברים ברחובות כמו נמלים.
אבל לנינה אין לאן ללכת.
היא כבר הייתה בטוחה שהפעם היא הצליחה, והיום הזה נגמר בסדר.
אבל בלילה נינה שוב מפחדת, העובש בתוכה מתפשט כמו גידול,
היא תכף תצטרך ללכת להיות נקייה כדי לחיות,
לפעמים זה כבר מתחיל לכאוב בקנה הנשימה. אבל נינה לא בוכה.
תכף המים ישטפו אותה והיא תרגיש מספיק טהורה כדי לישון.

נינה מתכסה בשמיכות הישנות שלה, היא מותחת עוד לילה חסר
חלומות. עוד מעט קולות יצלצלו לה באוזן והיא תקום ליום חדש
נפלא.


20.5.2007
כמעט 1 בלילה.