במבי הלכה,
איתה גם רון ופיצית וכל שאר השמות שהוא היה נוהג לקרוא לי...
הלכו ביחד איתו.
והוא היה כל עולמי.
הוא היה הכל.
האויר, השקט, החום, המסירות, הבטחון.
הבטחון.
אם פעם חשבתי שאני יודעת מה זה אהבה הרי שברגע שפגשתי אותו הכל
התגמד.

והיא לבד.
והיא לא אוהבת להיות לבד,
לא יודעת להיות לבד.
יהיו שיגידו שהיא חלשה,
יהיו שיגידו שהכל בגלל שזאת הייתה אהבה גדולה,
או שאולי היא חזקה מדי,
והיא תגיד לכם שהיא כלום.
שאין לה מושג מי היא או מה היא.
שהיא לא מוצאת את עצמה,
ושכן, היה לה הרבה יותר קל אם הוא היה פה.

והוא נתן לה את כל העולם.
הוא השלים אותה.
גבר החלומות,
כלום לא היה חסר לה.
רק הייתה צריכה לבקש...

אבל היא הרסה.
עצרה, שברה, ניפצה
וזה נגמר.
והוא כבר לא יחזור.
לא בשבילה.

ועכשיו היא צריכה להזכר איך זה שוב,
עצמאות, יחידות, בדידות.
ואין יותר את היד החמה שמחבקת,
ואין את הנשיקות והארוכות,
אין את הלילות החמים,
אין את האהבה.

והרי היא זאת שבחרה בדרך,
היא זאת ששאפה להגיע לאן שהיא בדיוק.
אבל מה קורה כשמשיגים את זה?