אני נמצאת כאן, בגופי בלבד. מסתכלת לעצב בעיניים.
הוא אומר לי שמותר לפחד לפעמים, אבל לא לחיות בפחד.
מותר להישבר, מותר לבכות, אפשר למצוא את עצמך חסר אונים ולא
לדעת מה לעשות ולאן להמשיך.
אבל אי אפשר לחיות כך.
מותר לאהוב ולהתמסר, רק צריך לדעת שבסופו של דבר ניפגע.

אני נמצאת כאן, בגופי בלבד. הראש, המחשבות והלב נמצאים במקום
אחר. רחוק מכאן.
אין יום שעובר מבלי שישאלו אותי למה אני נראת עצובה. ואני
בתגובה בורחת. בוכה.
מרוב אהבה, אני לא יכולה לאהוב.
מרוב שאני אוהבת אותך, אני לא יכולה ליהיות איתך.
רוצה שתיהיה שלי. רוצה ליהיות שלך.
רוצה לחיות בלי פחד. רוצה שהימים יעברו ללא בכי, ללא כאב.

רוצה להסתכל לאושר בעיניים.

אומנם עיניי נוצצות- אבל לא מאושר אלא מהדמעות שעומדות להפרץ
החוצה כל עת.

רוצה להסתכל לפחד בעיניים.
לומר כמה שאני חזקה ושילך מכאן.

הלוואי והייתי אמיצה. אמיצה מספיק כדי לא להישבר.
מוצאת את עצמי אוספת כל יום מחדש את השברים שלי, ומשאירה את
הסדרים פתוחים.


אני נמצאת כאן, בגופי בלבד.
מסתכלת לעצב בעיניים.


אז בסוף ניפול.
מתרגלים.