יקירה

כחודש עבר,
ואני מנסה להרפות, לשחרר. לא מראה לא מגלה את שעל ליבי. פגשתיך
- "אני אדם שמתגבר" - אכן כך?

יהודה עמיחי כתב בשירו "עכשיו ברעש" את השורות הבאות:

"עכשיו ברעש לפני הדממה
אני יכול להגיד לך את הדברים,
אשר בדממה לפני הרעש לא אמרתי,
כי היו שומעים אותנו ומגלים את המחבוא."

ואכן כך היה. היינו יחד בהיחבא זה מזו, ואלו מהעולם. הכל נעשה
תוך חשש, כמו מתוך מחבוא. וכעת הרעש שלא שוכח מאז.
הדממה שהיתה לפני הרעש - לא ניצלתי אותה לומר את שבנפשי.
והדברים מכרסמים בי יום יום ושעה שעה.
מנסה להראות כאילו כלום, אך זו הבעיה, אין כלום.

ניסיתי לשנות, לחזק אך נחלשתי עם הזמן. עם כל יום בו היינו יחד
נחלשתי.

בחרת בי, להיות לך לשני. להקל על כאב. ידעת שאני יודע לשמוע,
מסוגל להכיל רבות. ליטפתי למרות שדברים שנאמרו כמו סכין בחזי
ננעצו - אכן מילים כדורבנות.
לא יכולתי להיות הראשון במעלה. אף כשאמרת, לא הייתי ולא אהיה.
ואני, שחיבקתי ותמכתי בכל הרגעים. תוך התעלמות מרגשותי, תוך
התעלמות מכאבי. אני נשבתי בקסמייך. אך אלו לא לי נועדו. אלא
לאחר, זה הנמצא במרחק. אך אני הייתי שם לידך ואת השבורה ניסית
אך לא. לא היה די בי.

הרעש - בא עלינו. איני מצליח לשמוע אותך ברעש הזה. אני רואה
אותך יושבת מולי, שפתייך זזות, אך הרעש לא מאפשר לי להבין. לא
מצליח לקרוא בין השורות, להבין את מה שבאמת רוצה את להגיד אך
לא מסוגלת, את מה שתמיד לעצמך שמרת. ואחרי הכל, אותה נשיקה
שכמו הראשונה הרגישה, כך אמרת. אך לא הספיקה בדיוק כמו אותה
ראשונה, ואלו שבאו אחרי. והרעש צורם באוזני, והלב נחמץ.

כל כך הרבה רגעים בזמן כה קצר. מנסה אותם לשכוח. להותיר העבר
מאחור. אך יש דברים שפשוט לא מרפים. זכרונות אינם דבר פסול.
זכרונות מותירים בידינו את הברירה כיצד לשמור רגעים. אך כעת
עליהם להיות מאחור לתקופה. עד אשר הזכרון לא ירדוף ויכה. עד
אשר אוכל לקום בחיוך, גם אם הופעת בחלום.

אהבה. האם זה מה היה בינינו? אהבה - אותה ניסיתי להעניק לך,
לפחות כמו שאני מגדיר אותה, את האהבה. לפחות כמו שאני מסוגל
להעניק. אך מה תועיל אהבה זו שעוררה בכוח בטרם חפצה???
כתבתי על זה. וכתבתי רבות אך לצערי איני יכול לחלוק עוד.

ואולי עכשיו תבוא הדממה שאחרי הרעש...

איני יודע איך לסיים
שלך