הכל החל בסיוט הזה, ילד קטן, בן 6-8 בערך, אני לא זוכר, פניו
מוכתמות בכתמי עשן הארובות, בלבוש עני, מזכיר מאוד את "אוליבר
טוויסט" במראה שלו.
הוא מביט לי בעיניים ואומר בקולו התמים "איבדתי את החתול שלי,
סנדי". באותה תמונה בדיוק מופיע מאחוריו מסך וחתול חסר עור,
שמחייך חיוך לא טבעי ועיניו בולטות, מתיישב על כיתובית ענק
שאומרת בדיוק את מה שאמר הילד.
"אני רוצה לצוד אותו", הוא אמר באותו כל תמים, ובידיו הופיע
רובה ציידים, הוא הפנה את גבו אליי ובאדישות כה מזעזעת סחט את
ההדק ומטח כדורים פשוט מרח את החתול המפלצתי על גבי המסך,
איבריו הפנימיים התפזרו לכל עבר, אך עיניו הבולטות וחיוכו
הנורא נצמדו לפניו ונשארו ללא פגע.
כשהשבתי את המבט אל הילד, כבר לא נראה תמים, היה הוא חיוור,
עיניו בלטו כעיני החתול, הוא כיוון את רובה הציידים לעברי.
"עכשיו אצוד גם אותך", אמר, בקול תמים פחות, קרוב למפלצתי.
בהבזק אור תם החלום ומצאתי עצמי מיוזע והתנשפתי בכבדות, רק
חלום רע, כך אמרתי, רק חלום רע, אך כפי שכולנו יודעים, חלומות
רעים, הם רק חלומות, סיוטים, אבל אנו מפחדים מהם, נרתעים מהם,
למה? הרי הם לא אמיתיים, הם לא מתגשמים...

היי, קוראים לי אביב, אבל כולם קוראים לי אבי, שם המשפחה לא
ממש משנה, כי גם אם אומר לכם אותו, הוא לא יאמר לכם דבר.
אני ילד מתבגר, ציפיתם לזה? או לא? טוב נו, במילא אתם לא
מסוגלים לענות לי, בכל אופן, הסיפור שלי התחיל באותו סיוט.
אני לא אוהב סרטי אימה, אני לא בכושר, אני חנון מחשבים, ילדים
בועטים בי ואני לא מגיב, וכמובן, כמו כל חנון ממוצע אני ממש מת
שיום אחד ייגדלו לי ארבע ידיים... או שמא, זה רק אני?
רק אני מבקש לקבל כוחות על טבעיים ולהניף את "חבריי" לכיתה
באוויר? הרק אני ממש מת לרצוח את אותם אנשים שמתעללים בנו
כשצריך, ובכל זאת עוזר להם במבחנים?

זה אני, תקראו לי מוזר, אבל אין דרך לשנות, שפכתי את רגשותיי
מול טובי הפסיכולוגים, מול חבריי הטובים, ואני מקבל אחד משתי
תשובות, הראשונה זה צחוק מלגלג ומאוד מביך, והשנייה זה הצעה
להתמודד, למרות שאני ומאבקים, אלו שני דברים שונים לחלוטין.

אם יש משהו שאני מצטיין בו? טוב... אמממ.. אפשר להגיד, אני
כותב, אני מצייר, אני מלחין באורגנית, ואמא שלי אומרת לי שאני
מלחין ממש מקסים, מוצארט הבא, אבל, מי מקשיב להורים שלו בנוגע
לזה? "יופי חמוד, רק תוריד את הזבל בבקשה", זה מה שנוהגים
להגיד לי.
אה כן, כמעט שכחתי, משחקי פעולה ותפקידים אלה ההתמחויות שלי!
אני מת על הילוך איטי וסביבה ניתנת להריסה, שדרוגים, יכולות
מיוחדות... זה פשוט ממריץ לי את הדם! אני מסוגל לחסל את כל
ילדי הכיתה במשחק האהוב עליהם, "קאונטר סטרייק", אבל אין לי את
האומץ להזמין אותם לקרב, אני רוצה פעם אחת ולתמיד להשפיל אותם,
אבל אם זה לא יצליח, אני אושפל פי ארבע, וזה לא מה שאני רוצה.

לבשתי את בגדי בית הספר ויצאתי לרחוב הקר והאפרורי, לאחר,
כמובן, שארזתי את הכריך שלי, ואת השתייה, מנגו, אני לא אוהב
מים, ולא קולה, למים אין טעם, וקולה מכאיבה לי בלשון, וכמובן,
התירוץ הידוע, גזים.
הלכתי ברחוב ולהפתעתי הרבה, הוא היה ריק, הצצה קלה בשעון חשפה
את האמת המרה, התעוררתי שעה לפני הזמן, טיפוסי, אבל שאלה אחת
העסיקה אותי, למה אין אנשים כלל ברחוב? לא אוטובוסים? לא
דבר?...
הפחדים מהסיוט התעוררו, אין דבר כזה מפלצות, אבל אנחנו עדיין
מפחדים, חוששים, נבהלים...