היא התיישבה עליו
באי נוחות מתעלמת...
פשוקת רגליים ומחויכת.
הוא היה עוד לבוש במדי הפרקליט שלו
שנטפו מיניות אדישה, עוייפת...
היא הייתה בשמלתה הפרחונית,
הדקה, הקצרה.
מרחק שנותיו משנותיה
לא חטאו לאמת
אך גם לא מנעו ממנו
לחשוק בה,
ברצון כואב...
הזיותיה אודותיו מחקו כל טיפת
רוך שנהג למזוג בה,
חלומותיה עליו רמסו כל מימד
של שקט שנסך עליה...
והוא, לא ידע כיצד הילדה הקטנה
נכנסה אליו וחוללה בו חיים...
הייתה נוגעת בפראות בגופו,
מערטלת את בשרו,
נושכת את עורו,
מכישה אותו
הייתה רוקדת מעליו,
מתערבבת בצבעיו,
מרטיבה את מחשבותיו
מחוללת את כל תשוקותיה
במלוא עוזם...
והוא בעורו השחום והחם,
העניק לה מאהבתו.
קיבל את מחולה בתום,
בערגה, לא היה יכול אל מולה...
עיניו בערו בו...
בסתר ליבו נהג לתת למחשקיו
האפלים לרדות בו, עד בלי די...
לשחק איתה במשחקה המטורף,
השורף...
ידע היטב כי בעלותו של הבוקר
כאשר רסיסים של אור יעטפו
את גופה העירום והשקט,
היא תיעלם לו...
הילת ימיו, להט לילותיו. |