ארבעה קירות לבנים, דלת כחולה וחלון קטן בקצה החדר שתריסיו
פתוחים במקצת, כדי להכניס לחדר קצת אוויר פנימה ואולי גם לשחרר
כמה חיידקים מיותרים, לתת להם לצאת לחפש קורבן אחר.
מיכאל הוא נער בן 16. מתנדב בבית הבראה קהילתי במרחק של שני
רחובות מביתו, ולא בגלל שהוא דוגל בעזרה לזולת, אלא בגלל שזוהי
מחויבות אישית שהוטלה עליו לעשות עד סוף שנת הלימודים הנוכחית
בבית ספרו, שמסתיימת בעוד שבוע וקצת.
אותו מיכאל שכבר כתבתי עליו כמה שורות הוא נער מתבגר בדיוק כמו
אותם נערי ה"טיפש-עשרה", שכך המבוגרים ה"חכמים" מכנים אותם.
ובעצם, הוא חושב את אותן המחשבות, ומדבר בדיוק כמו כולם, וגם
הוא מתלבש קצת משונה - כי כך המבוגרים אומרים... וגם הוא
לפעמים רוצה לעשות משהו משוגע, רק כדי לספר לחברים שלו או
לבאים אחריהם באותה חברה.
אז באותו בוקר שישי, כמו בכל יום, מיכאל התייצב ב-8 בבוקר אצל
יואב, החבר הנערץ והכל יכול שלו.
"מכנס חדש?" חקר מכף רגל ועד ראש את יואב, כמו שהוא תמיד עושה.
כי יואב תמיד היה יותר מקובל ממנו, ויותר מוצלח ממנו, ואפילו
טיפה יותר יפה ממנו, למרות שמיכאל היה לא פחות נאה.
"כן, נכון יפה?" ומיכאל שהכיר בעל פה את כל ארונו של יואב, כי
הרי חברים הכי טובים יודעים הכול אחד על השני, אפילו את הטעם
בבנות. "די נחמד. המכנס שקנית בשבוע שעבר יותר יפה, בלי
להעליב! אני מעדיף אותו. יאללה, יותר מהר, אנחנו מאחרים. יואו,
שעתיים אנגלית על הבוקר!!! אוף..."
יואב התארגן בשיא מהירותו, ומיכאל המשיך לזרז את יואב, כי עוד
רצה להספיק לומר שלום לנועה.
"טוב, טוב, אני בא!!!" יואב לקח את ילקוטו ורץ לפתח הדלת -
מיכאל עמד שם עצבני כולו.
את כל השביל הארוך והמייגע שמאחורי חנות הנעליים במדרחוב של
העיר עשו מיכאל ויואב ברגל בדרכם לבית הספר, שהם כמובן כל כך
"אוהבים".
כל הדרך עד לפנייה שממנה יש עוד שביל קטן לשער בית הספר, מיכאל
סיפר ליואב על אותה שיחה שלו ושל נועה. בדיוק אתמול ב-8 היא
הייתה אצלו, וזה כמעט קרה, עד שאחותו הקטנה גילי הייתה חייבת
להיכנס באמצע, אפילו בלי לדפוק על דלת החדר... ואז כל
האינטימיות שבשיחה נעלמה.
הפלאפון דור שלישי המשוכלל והחדיש של יואב צלצל. את המכשיר קנה
לו אביו כשחזר מעבודה בארה"ב. כי אבא שלו היה פרופסור למדעי
הגוף והחברה, וכמעט כל חודשיים נאלץ לטוס ברחבי העולם כדי
לעבוד על המחקר החדש שלו. ולעומתו אבא של מיכאל היה עוד עובד
שכיר, שמקבל שכר מינימום ועובד כמעט 95 שעות בשבוע במפעל
לייצור מזגנים, ולא טס אפילו פעם אחת מאז טיול הבר מצווה של
אפי, אחיו הגדול של מיכאל, שהיום הוא כבר 28 עם אישה וילד.
"הלו?" ענה יואב בתמיהה. מי מתקשר בשעה כה מוקדמת של הבוקר?!
"יואב, זה ארז, תבואו מהר לזולה של צ'יקו. אבל מהר! הכי מהר
שאתם יכולים!!! קרה אסון!" וניתק.
מיכאל, שהיה מצטיין, בעל הממוצע השכבתי הכי גבוה, ולא, הוא לא
היה מאלה שכל היום יושבים בבית ולומדים - ההפך, הוא כמעט כל
היום לא היה בבית - לא רצה להבריז מבית הספר כדי ללכת לבדוק מה
קרה בזולה של צ'יקו, אבל לא אמר זאת- כדי לא להיראות חנון.
בריצה הגיעו מיכאל ויואב אל הזולה המהוללת שלהם, כאשר שניהם
מתנשפים בחוזקה ולבם דופק דפיקות מהירות כמו חתול שנס מפני
כלב. מיכאל כופף גבו ונשען על ברכיו, ויואב חיפש בילקוטו את
בקבוק המים שמילא לו בבוקר לפני צאתו.
שניהם שתו עד שהטיפה האחרונה נגמרה, ואז הרימו את ראשם וזאת
הייתה הפעם הראשונה שבאמת הסתכלו על הזולה, המקום שבו נהגו
לשרוץ כל היום, לעשן כאוות נפשם, להשתכר, ולהשוויץ עם אותה
זולה בפני הבנות...
על הדלת הגדולה מפח משומש, שהייתה צבועה בצבע כחול, שכל חברי
הזולה צבעו בחופש הגדול שעבר, היה כתוב בצבע אדום שכמעט לא
ראו, אבל איכשהו הצליחו להבין "גם סופכם יגיע".
כשהתקרבו מיכאל ויואב אל הדלת כדי לבדוק אם הצבע הוא אכן טרי,
גילו להפתעתם שזהו אינו צבע, אלא שאריות של דם, שהשאירו אחרים
מנוולים או כנראה כמה חבר'ה שרוצים להסתלבט, או אולי לנקום, כי
הקיץ של שנה שעברה לא היה סתם קיץ.
הלב של שניהם, שכבר הפסיק לדפוק מהריצה הקודמת, החל לדפוק שוב
ושוב, והפעם בחוזקה עצומה עוד יותר.
"נו די, אם הם עובדים עלינו אני לא יודע מה אני עושה להם!!!
נשבע לך!"
"כן, יאוו! בוא ניכנס שנייה לראות איפה הם!"
מיכאל לחץ על ידית הדלת, וגם עליה היה טיפות דם שנטפו מהכתובת
שהושארה כמה שעות קודם לכן.
בתוך הזולה חיכו לו צ'יקו, שם חיבה לשמו המקורי של יוני, כי
החברה הקודמת שלו נהגה לקרוא לו כך, ומאז זהו שמו; ארז, שהיה
האקס המיתולוגי של נועה, שאותה מיכאל כל כך אהב כבר כמעט ארבעה
חודשים, ואותו אחד שצלצל קודם; צוף, שרק עבר מעיר הקודש
לרחובות לפני חודש, והתחבר אל החבורה הזאת, כי עם אותו סוג של
אנשים נהג להסתובב קודם, ותמיד אהב להסתבך; ודניאל, שנהג
להגזים בכל דבר, והיה גם לא כל כך משכיל וסקרן, כך שדבריו היו
לרוב שגויים.
ארבעתם ישבו על הספה שגנבו משבט הצופים הגדול במרכז העיר
שהייתה קרועה לחתיכות, וכל הצמר גפן שהיה בתוכה קודם כבר לא
היה בתוכה. על הרצפה פוזרו כל סרטי ה-DVD שצרב ארז למען שיפורה
של הזולה שלהם, והלונגים שקנתה החבורה המהוללת ברחוב שינקין
בת"א וסימלו את סמל השלום ואת איטי החייזר המפורסם - גם הם היו
קרועים.
ובצד, בפינה, הונח לו חתול שחור ומסכן שכנראה כבר לא קיים
בעולמנו, וסביר להניח שהדם שטופטף על הדלת היה דמו.
"מה הלך כאן?" ציווה יואב בתוקף לדעת מה התרחש בזולה שהייתה
ביתם השני לכל דבר!
"מה הלך?! אתה שואל אותי כאילו אני יודע!" ענה לו צ'יקו בטון
עצבני, והוא עצמו לא ידע מה לעשות עם המצב הקיים.
"יש לכם אולי רעיון מי יכול לעשות דבר כזה? יכול להיות שזה סתם
הסתלבטות... לא?" מיכאל התמים שביניהם, קיווה שעוד יש מקום
לתקווה שזה היה עוד תחבולה של כמה חבר'ה מבית הספר שרוצים
לראות את פרצופם הלחוץ של החבר'ה שלנו.
אבל למרבה הצער של כולנו, זאת לא הייתה הסתלבטות, או עוד
תחבולה ומעשה טיפשי של גיל ההתבגרות, כי הקיץ הקודם לא היה סתם
קיץ, וזאת כבר הזכרתי בפניכם.

בעוד שבוע וקצת, בעצם שבוע ושלושה ימים ליתר דיוק, מסתיימת שנת
הלימודים הכללית בכל הארץ, אחרי 10 חודשי לימוד ארוכים וקשים
זה מסתיים, והכיף האמיתי מתחיל.
תיקון טעות... הכיף האמיתי הסתיים, עכשיו מתחילה החקירה!