"אין לך דבר יפה יותר מלהב של סכין אמיתית, כזאת." הסכין
הסתובבה בידי במיומנות. היא מכירה את ידי, וידי מכירה אותה.
הקפצתי אותה באוויר כדי להראות כמה השתיים בהרמוניה מושלמת -
היד והסכין.
"אם תסתכל מקרוב תראה את הפתיחה שעשו לה. ושלא יגידו לך אחרת,
סכין זו תמיד נקבה. אז מכאן מתחיל הגל." הסברתי. "ואפשר לראות
את השינוי בתנועה." הרמתי את הלהב לכיוון האור. "אתה רואה?"
הוא הסתכל אבל לא ראה. אבל לי לא היה אכפת, המשכתי:
"זאת סכין חדשה. רק עברה פתיחה אז הגל שלה צר מאד וקשה קצת
לשים לב. "הרמתי את הסכין השניה.
"אבל כאן זה ברור יותר, אתה רואה ?". סובבתי באיטיות את הלהב
באור כדי שיראה איך הקרניים נשברות שונה. "מכאן זאת הפלדה
שהופכת צרה, וכאן מתחיל הגל שנוצר בהשחזה. הלהב העדין עצמו."
הוא הביט בי במבט משמים, לא יודע בדיוק מה לומר.
"אתה יודע, כל השחזה, הסכין הופכת צרה יותר." אמרתי והרמתי את
הסכין החדשה, כדאי שיראה שהיא רחבה יותר. "זה קצת כמו עפרון
שהולך ונגמר עם כל שימוש. אבל לאט יותר, הרי זאת פלדה."
עכשיו אחזתי בחוזקה בסכין החדשה. פיניתי את הקרש מליכלוך
והנחתי עגבניה מהודקת במיוחד.
"עגבניה קל יותר לחתוך עם סכין מסור, אתה כבר בטח יודע. אבל
כשיש לך סכין שף, אחרי השחזה, אתה לא צריך שום סכין אחרת."
אמרתי והתחלתי להראות. חתכתי באלכסון, (יותר קשה לחתוך
באלכסון למי שלא רגיל). פרוסות שקופות ועגולות השתטחו על הקרש.
הבטתי מוקסם, ידיי נעות מעצמן משאירות לי חופש להסתכל בהנאה
איך העגבניה מתמעטת ונעלמת בצד אחד של הסכין ובצידה השני
נערמות הפרוסות, בקבוצות על הרקע הלבן של הקרש. הוא קם מעלי
ועבר לפס השני. כנראה חשב שאני סתם מנסה להשוויץ ולא באמת מנסה
ללמד. הוא כמובן צדק וטעה גם יחד. "ללמד לחתוך"... חשבתי
לעצמי. לך תסביר לו שכדי ללמוד לחתוך - צריך לחתוך. וזהו ! לא
יעזרו שום לימודים. לחתוך ולחתוך הרבה. ואז צריך לחתוך עוד.
הסתכלתי עליו וחשבתי לעצמי שאני חותך ירקות יותר זמן ממה שהילד
הזה חי. ראיתי אותו מנסה בעצמו, ראיתי שהוא לא מפריד בין היד
האוחזת בסכין והיד האוחזת באובייקט. ראיתי שידו רטובה לגמרי
ואז נזכרתי בדבר נוסף שצריך כדי ללמוד לחתוך וזה להיחתך. אז מי
אני שאפריע ללמודי הנער. אז ראיתי איך הוא מניח את הסכין על
שולחן הנירוסטה ומסלק את הפסולת לפח באותה היד.
"בכל אופן אתה תדאג שהסכין תיגע רק בקרש החיתוך או באובייקט
הנחתך." אמרתי מתעלם ממבטי הטרוניה. שילמד כמה שהוא רוצה רק
שלא ישחית לי את הסכין בדרך.

"יש עוד משהו לעשות?" שאל בקוצר רוח.
מה אני אגיד לו, שאין מה לעשות? שעשינו כבר את כל ההכנות? שהפס
מוכן ומחכה? ושפשוט אין עבודה. צריך לבוא לעבודה מוכן להכל, גם
לאפשרות שתשתעמם למוות. בעצם אין בכלל דבר כזה שיעמום, המוח
הוא שהמציא מושג זה. אבל בעצם גם אין מושג כזה שאין עבודה. ואת
זה הוא עוד לא יודע, אז אני מוכן ללמד אותו.
"טוב, פה כבר אין יותר מדיי מה לעשות, אז תרד למטה ותנקה את
המדפים."
הוא הביט בי במבט מאוכזב, כאילו לא הוא שביקש ממני משהו
לעשות.
"מה בדיוק אני צריך לעשות?"
דברים כאלה אני שונא באמת. הנה השתעממת אז נתתי לך משהו לעשות.
עכשיו אתה כבר לא רוצה לעשות את זה. היית יכול להגדיל ראש,
לרדת למטה וכבר לחשוב על משהו. הזמן היה עובר ולכולם היה טוב
יותר. אבל לא, אתה מתעקש, אתה רוצה שאני ארד אתך ואגיד לך
בדיוק מה לעשות, שחס וחלילה לא תצטרך להפעיל את הגויבה שלך
יותר מדיי, אז בבקשה.
ירדתי אתו למטה אמרתי לו לרוקן את כל המדפים, לנקות אותם
בסמרטוט לח, שאותו ינקה אחרי כל מדף. ואז שיבדוק קופסא, קופסא,
האם משהו מקולקל. אם הוא לא מצליח להבחין מה צריך לזרוק, הוא
מוזמן לעלות למטבח ולשאול אותי. אחרי שיבדוק את כל הקופסאות,
שיאחד דברים שאפשר לאחד. אם הקופסאות מלוכלכות יחליף נא קופסא
לאחת נקיה. קופסאות חדשות יש למעלה במחסן הקטן בצד שמאל. אחרי
שכל הקופסאות נקיות ומאוחדות עליו להחליף להן את המדבקות, היות
ורובן כבר לא רלוונטיות או שהן מלוכלכות במידה כזו שאי אפשר
לקרוא אותן. אחרי שיסיים יעלה למטבח לראות אם אני צריך עוד
עזרה.

מרוצה מהשקט הזמני שסדרתי לי חזרתי למטבח. הדלקתי להבה להרתיח
מים. אני אוהב להכין לעצמי את הקפה ורק בגלל שאני לא אוהב לבקש
מהבר.  בזמן שהקלחת התחממה בדקתי את הלהבות. מינון האוויר יוצר
את הלהבה. אם היא צהובה מדיי היא לא מחממת טוב ורק גורמת לפיח.
הייתי מרוצה מהכחול הרציף שהקיף את הסיר. הבטתי על הפס שלי,
אמצתי את מוחי לבדוק ששום דבר לא חסר. לא שחשבתי שתהיה עבודה,
אבל פס זה פס. בזמן שאני עומד ומסתכל באפס מעשה, שמעתי את אחת
המלצריות המשועממות נכנסת למטבח. היא הביטה בי משועשעת על שאני
מביט על כלום. הרגשתי איך היא רוצה לבקש משהו אך מחכה שאפנה
אליה את ראשי. לא הפנתי, רציתי לבדוק כמה זמן עוד תעמוד שם
עוזרת אומץ. עכשיו אני הייתי משועשע. להפתעתי היא חיכתה יותר
מכמה שניות אבל לא הופתעתי לשמוע אותה מוותרת ויוצאת מן
המטבח.
יש לאנשים, פה בעבודה, מן יראה כזו ממני. ואני אפילו לא מרים
את הקול יותר. פעם לפני התאונה הייתי מתעצבן וצועק כל הזמן, אז
אנשים פחדו וסלדו ממני, לא רצו לגרום לי להתעצבן. היו כאלה
שנכנסו איתי לעימותים ואני הייתי מתרתח יותר. היום זה כבר לא
כך, אף אחד כבר לא מתעמת איתי. אולי זה בגלל שאני לא מחפש יותר
עימותים ואולי זה בגלל שפשוט לא אכפת לי.
חיכיתי שיבוא אורן האחראי משמרת ויגיד לי שהמלצרית רוצה לאכול.
הכנתי את הקפה והוא לא בא. אז החלטתי שהוא בשירותים או למעלה
במחסן, יושב ליד הטלוויזיה. שמעתי את הילד עולה במדרגות. עד
לכאן הרחתי את הקופסא שהחזיק בידו.


"לא, דבר ראשון ששמתי לב אליו היה שכואב לי הראש." אמרתי. "ואז
גיליתי שאני באמצע שדה. הדבר המפתיע או יותר נכון התמוה היה
שהלכתי. את מבינה ? שחזרה אלי ההכרה, הגוף שלי כבר הלך. אז
הבנתי שהגוף והנפש או איך שלא תרצי לקרוא לזה לא כבולים אחד
לשני אם כי בהחלט קשורים."
היא הסתכלה עלי מרותקת. תמיד זכיתי לאותם תגובות כשסיפרתי את
סיפור התאונה. ישבנו בחצר, היא בדיוק סיימה את האוכל שלה ויצאה
לעשן סיגריה. אני ישבתי על המדרגות ועישנתי ג'וינט עם הקפה
השני שלי.
"ומה עשית אז ?" שאלה.
"מה יכולתי לעשות, המשכתי ללכת, לא ידעתי איפה אני ולא זכרתי
מי אני." עשיתי הפסקה מכוונת.
"לא ידעת מי אתה ?"
"לא זכרתי איך קוראים לי ולא זכרתי מה עשיתי לפני רגע או לפני
שנתיים. אבל כן ידעתי מי אני, זאת אומרת גם כשלא ידעתי מי
משפחתי ולא זכרתי את חיי, ידעתי את העולם. את מבינה ?"
"מה, כאילו היו לך דברים שכן זכרת ?" היא לא הבינה.
"עברית ידעתי, אבל לא ידעתי שאני חי בארץ ישראל. כל הדברים
שלמדתי היו בתוכי אבל לא זכרתי אותם, לא הייתי צריך לזכור כדי
לדעת שאני חי, אתה יודע שאתה חי כי אתה מרגיש חי. ידעתי מה זה
שיח ומה זה כביש אבל לא היו לדברים השלכה רגשית לגבי, מלבד
הקשר הקבוע שלך עם העולם."
לא קל לאנשים להבין את הנקודה הזו.
היא הסתכלה עלי בחיוך נבוך, לא יודעת מה לשאול. ולדימיסקי
הופיע כמו תמיד בזמן, וסימן לי שהילד עולה. הנחתי את הג'וינט
בצד וחיכיתי לו. הבחנתי שהמלצרית מרגישה באי נוחות ליד
ולדימיסקי. אני חושב שיש משהו משותף באי נוחות שיש לאנשים עם
ולדימיסקי ואיתי. אני חושב שהדבר נובע מחוסר הבנה.
המלצרית זרקה את הסיגריה השניה שלה ונכנסה פנימה בזמן שהופיע
הילד.
"תכנס למטבח ותשמור שאין "בונים" טוב ?"
הוא הנהן והלך. ראיתי שולדימסקי צוחק ממני.
"שטו, וואבה ?" שאלתי.
"אתה להגיד לה איפה "בונים". אתה משוגע  גדול, אי אני לצחוק."
אמר
הסתכלתי עליו ארוכות, מנסה לגלות כמה הוא יודע שאני מבין.
העובדה שהוא מבוגר ממני בעשר שנים והוא בגובה שני מטר אף פעם
לא הטעתה אותי לחשוב שהוא לא יותר מילד מגודל. ילד עם זכרונות
עקובים. כמוני, הוא גם פעם ברח מהזכרונות. רק שאצלו זה קצת
יותר ברור. הוא התיישב לידי ושנינו שתקנו והבטנו לחצר.
.

לא הייתי מפוחד אז כשצעדתי בשדה. בהחלט הייתי מבולבל, לא ידעתי
לאן אני הולך. ישבתי תחת איזה עץ. ישבתי שם עד שירד החושך. היה
עלי דם אבל לא פחדתי, ידעתי שאני צריך להבין יותר לפני שאני
חוזר. חוזר לאן ? לא ידעתי, אבל ידעתי שאני צריך להבין. אחרי
שחשבתי קצת, התחלתי לפחד. פחדתי שפגעתי במישהו. פחדתי מן הדם
שעלי, שאולי הוא דם של מישהו אחר. התחלתי לרעוד בכל גופי וגם
היה לי קר. לקח לי המון זמן להבין את העובדה שאיבדתי את הזכרון
שלי. ההבנה שלכל אדם יש זכרונות הייתה לי ברורה אבל לא טבעית.
שיחקתי עם המחשבה שאולי לי אין זכרונות. האם אני אדם שמתקיים
רק בהווה והמחשבות על העתיד או העבר תקפות לגבי רק לפרקים ?
שקעתי במחשבה הזו וצללתי אל השקט. העובדה שידעתי שקט כזה
מונעת ממני לחזור להיות מה שהייתי. לנצח, בכור נשמתי יתקיים
השקט הזה והוא כבר בלתי נשמע אך הוא מקיים את עצמו ובונה אותי
בתוכו שוב ושוב, אני עורם עליו את המאיה. מעלים אותו ברעש
הבלתי פוסק של היקום.
ולדימיסקי ישב לידי, גם הוא עטוף במחשבותיו, מהמהם איזו מנגינה
רוסית. הסתכלתי על נעלי הצבא שלרגליו. מה ראו נעליים אלו ?
באילו זוועות השתתפו ? הבלאי הוא כמו נסיון. בכל קרע ופצע
חתומים המאורעות. כמונו אנו, צוברים צלקותינו, קמט פה ושיבה
שם. הנה יושב קומודר או קפיטן, בנעליו המרופטות, על המדרגות
השחורות של הכניסה האחורית של חייו. ברזון לבן מהדק את הסינר
אל מעל מתניו מטפטף מים עכורים וריח של כלור נודף מגופו. האם
הוא מתלונן ? הוא לא. השאיר את רצונותיו במדור ההישרדות. כל
תסכולינו מהעולם שסביבנו נובעים מרצונות לא ממומשים. נשמור על
רצונותינו קרובים לקשר הקבוע שלנו עם העולם וחיינו יהיו רצופים
סיפוק.
כך אנו יושבים ושואפים לקירבנו את ההמולה הבלתי פוסקת של
היקום, התודעה המשותפת של ההויה.
מן המטבח נשמעו קולות טבעיים פחות. קולות שיוצר מוח הגוזר על
עצמו שיעמום. הילד הזה נע מצד לצד, כובש את הריבוע הלבן התוחם
את משרתו, בנעלי הגומי האדומות שרכש זה לא מכבר. גם ולדימיסקי
שם ליבו לכך, שלוותו מופרת ממוח קצר שכזה.
חייכתי לעומתו, שמחתי על הרעות הקטנה שביננו.
"איפה אורן וואבה ?"
"אוהה, הוא..." אמר והדגים לי פעולת הסנפה וקרץ.
תמיד נחמד לנו לצחוק קצת על חשבונו של האחראי משמרת.

התחלתי לנקות את פנים המקרר. לא שצריך כבר לסגור אבל אפשר
להכין מראש. גם הילד מנקה, אבל במרמור.
מוטי נכנס למטבח. כשאנשים חיצוניים נכנסים למטבח מרגישים את
החלל נדרך. המטבח כמו מכיר בפלישה והוא עוצר נשימתו, האוויר
עומד. גם מוטי מרגיש את זה, לא נוח לו באור הלבן פתאום, לא נוח
לו גם לעמוד מולי.
"מתחילים לסגור ?" שאל באי נחת.
"לאט לאט, מי יודע אולי עוד יהיה משהו." עניתי. לא באמת
מאמין.
אני רואה את הילד מתחיל לשפשף בכוח, פתאום הוא מלא באנרגיות.
אלו האנרגיות של חוסר שביעות הרצון של מוטי. הוא עומד שם ואנו
מרגישים את התסכול. והילד פתאום מרגיש אשם, בתוכו האי שקט של
הבוס שלו.
"אתה צריך עוד את הילד ?" שאל ורוח הכסף נושבת ממנו והלאה.
"האמת שכן, חשבתי לעשות היום את המנדף, היות ואין עבודה.."
שיקרתי.
"טוב, בסדר.." אמר בחמיצות. "אז אני הולך."
אמר ויצא החוצה מיציאת המטבח. ואני ידעתי שהוא פונה לכיוון
החניה שם חיכתה הבלונדה-לא-טבעי שלו, זו שאינה אשתו.

"אז איך חזר לך?"
"לאט, לאט."
"מה כל פעם חתיכה אחרת ?"
"אפשר להגיד שכל חתיכה מקושרת לאחת אחרת וככה אתה מרכיב את
הפאזל לאט, לאט."
"ועכשיו אתה זוכר הכל ?"
"לא יודע."
היא הסתכלה עלי, מבינה רק במקצת במה הדברים אמורים. היא ראתה
שאני שקוע במחשבות. אני מניח שחשבה שהשיחה הזו מעלה אצלי רגשות
כואבים.
"את יודעת מה הדבר הראשון שחזר אלי ?"
"מה ?" שאלה בקוצר רוח.
"הסכין, זכרתי את הסכין שלי."
"באמת."
אני זוכר את השוק, הזיכרון כאב לי. מראה הסכין, שהייתה לי
מוכרת פתאום, היה כרוך בבלל רגשות סתום. הרגשתי כמו חרש ששומע
בפעם הראשונה והרעש מכאיב לאוזניו ההמומות.
"את הסכין הכרתי."
"איזה קטע."
"ואז נדהמתי לראות איך אני קם ומחזיק בסכין בידענות. ביקשתי
שיביאו לי בצל."
היא צחקה.
"כן בצל. ואחרי שחתכתי אותו ביקשתי עוד אחד. לא האמנתי למראה
עיני. לא הבנתי איך אני עושה את מה שאני עושה."
היא הקשיבה, ממצמצת מצמוצים גדולים בכחול עיניה הבהירות.
"ואז כשחתכתי זכרתי פתאום יותר. זכרתי את כל הבצלים שחתכתי אי
פעם. זכרתי גם את כל שאר הדברים שעברו תחת ידיי לאורך השנים.
"וואו." אמרה.
"אפשר להגיד שהדבר שעשיתי יותר מכל דבר אחר בחיים האלה הוא
לחתוך בצל."
היא חייכה ושתקה.

בקלות היה יכול לצאת אחרת. הייתי ממשיך לשבת שם בשקט. הוא מילא
את כל חלל מוחי. לא הייתי נחוץ בעוד מחשבות, לא הייתי נחוץ
למחשבות כלל. רק המחשבה הראשיתית הזו שאני קיים בעכשיו המוחלט
שלי מחוץ לכל רגש או מקום. טוב לי פה כמו בכל מקום אחר. לא
הייתה כבר הפרדה בין הדברים בעצם. גם הזמן היה רציף, ללא חלוקה
של אז או אחר כך. עד שבאה מחשבה חדשה. ואם זו לא הייתה מנקרת
אני יכול רק להניח שעדיין הייתי ממשיך לשבת שם. המחשבה חילקה
לי את הזמן שוב. זכרתי דברים שקרו מאז שהלכתי בשדה. זכרתי
שהתיישבתי תחת העץ. זכרתי את הזמן עובר באותו מקום. היו לי
זיכרונות פתאום והם התווספו אחד לשני. לא יכולתי להימנע מלחשוב
על זה. ואז הבנתי שאני קיים לא רק בהווה, כי יש לי כבר הרבה
זיכרונות של השעות האחרונות ואני קרוב לוודאי איבדתי את
הזיכרון שלי. השקט פסק. יותר נכון לומר שרעשים עלו והחביאו
אותו תחתם. אז קמתי ופניתי לכיוון הכביש. חזרתי אל החיים.
ומוחי מלא בשאלות בלתי פוסקות.
אנשים תמיד חושבים שטוב היה לי להיזכר שוב, לחזור לחיי. אותם
מפחידה המחשבה על השקט. הוא נראה להם ריקני. אבל אני יודע שאז
הייתי שלם יותר, יותר מעכשיו ויותר מלפני. ולפעמים אני שוקע
בגעגועים אל המקום היחידתי שלי שאותו מעולם לא עזבתי. רק שאני
הפסקתי להיות פנוי לו, הסרתי את הנגישות אליו.
אך אם זאת אני חש בו ונגישות יש תמיד. אני יודע זאת. לאחרונה
מחשבה חדשה מחלחלת בי עמוק יותר ויותר. אולי אני מעולם לא
עזבתי. אולי אני עוד שם יושב, או איפה שזה לא יהיה. חולם את כל
החזרה אל הכביש וכל הזיכרונות הישנים שחזרו, אינם אלא עוד
המצאה של המוח הקודח. האם ישנו מקום שאקרא לו אמיתי ? אני כבר
לא יודע. האפשרות לחזור לשם קיימת תמיד. לפעמים כשאני חותך בצל
שוב, אז אני כבר לא אני. כל רגע חלקיקי שעובר אני חוזר אל עצמי
שוב ושוב. כשאני חותך את הבצל, כשאני בפעולה עצמה אז אני
הפעולה. אינני אלא חיתוך הבצל. אבל הרגעים האלה חמקמקים. אני
יכול לצלול אליהם יותר אם רק ארצה אבל אולי גם אני כבר למדתי
לפחד.
אני רואה את ולדימסקי יוצא מן המטבח. הוא עשה זאת כבר לפני.
ואני תמיד הייתי פה.
הוא מביט בי במבט צוחק. אני מבין שהוא רוצה לספר לי בדיחה.
"וואבה, איך עושה חזיר ?"
"ח'רו, ח'רו."
תמיד זה מצחיק אותי מחדש.