קראתי את "צנורות" של אתגר קרת. לפני בערך 3 שנים קראתי את שאר
הספרים. נראה לי שאפילו את כולם. אבל את צנורות מעולם לא
קראתי. נראה לי שזה הספר הראשון שהוא הוציא אבל אני לא כ"כ
בטוחה. אחרי 3 שנים של הערכה רצופה שמידי פעם נתקלה בעיכוב של
חוסר גיוון קראתי את צנורות. ואתגר קרת לא כ"כ קפץ עלי מהספר.
לא מצאתי את עצמי מופתעת מהסיפורים, מצאתי אותם הזויים בדיוק
ברמה שתואמת את המציאות שלי. אחרי 3  שנים שחשבתי שאתגר קרת
הוא  אחד האנשים שהגאונות שלהם גובלת במחלת נפש קשה מאד, פתאום
הכל התחבר לי, ונראה לי הגיוני מאד. פשוט לא הצלחתי להבין למה
למען השם, אתגר קרת כותב את המובן מאליו.
ואז הבנתי, הבעיה היא לא אתגר קרת שנשאר כשהיה - מטורף עם
תעודות (ואם לא תעודות אז לפחות ספרים שיעידו על מצבו
המעורער), הבעיה היא אני. אני היא זו שאיבדה את שפיותה והחלה
לקבל את דרכיו הנסתרות של הטירוף. אני היא זו שסיפורי שדים
ומתים - חיים עם פטור משמירות נראים לה כשגרה.
אולי זה הצבא. אני חושבת שאחרי תקופה ארוכה של שגרה של התעסקות
במוות, חולי וכל הדברים הרעים בעולם בן אדם מאבד את שפיותו.
אני חושבת שהיכולת לטחון במבה בו זמנית עם קבלתו של דיווח על
כריתת ראש היא בהחלט נק' המפנה שלי משפיות, למוות קליני של
ההיגיון הבריא.
אז כמובן שהדבר הראשון שחשבתי לעשות הוא לכתוב ספר. לכתוב ספר
על העולם שלי. חשבתי לכתוב ספר על רוח הרפאים של האפסנאות
שחושבת שכולם ערסים, אבל היא אמרה שהיא תתבע אותי על הוצאת
דיבה לא משנה מה אני אגיד, כי היא רוח רפאים וחוץ ממני אף אחד
לא מכיר אותה, אז מי יגיד שהיא טועה? אז החלטתי לדבר עם הבחור
מהקשר שכל הזמן בא למרפאה כדי שיקחו לו מדדים, אבל החובשים אף
פעם לא מוכנים. הם אומרים שהם לא לוקחים מדדים לאנשים מתים,
וחוץ מזה אם אין לו חום, גימלים הוא לא יוציא בכל מקרה, וכולם
יודעים שלאנשים מתים אין חום. אבל הבנתי שעליו אין מה לכתוב
חוץ מאולי סיפור קצר, וגם על זה ויתרתי כי אנשים לא אוהבים
חיילים שמנסים להוציא גימלים. ואז חשבתי לכתוב ספר נורמלי על
חבר שלי שתמיד יפה יותר כשהוא שזוף ותמיד עייף כשאני עירנית
ואוהב מיונז למרות שאני לא יכולה לסבול את זה. אבל הוא אמר שיש
יותר מדי ספרים ורק נקבות במטוסים קוראות את השטויות האלה.
האמת היא, שהוא גם די צודק. אז החלטתי שבשביל סיפור טוב צריך
משהו מטורף באמת. אז הלכתי לקב"ן וסיפרתי לו שאני רוצה לכתוב
עליו ספר. הוא אמר לי שנמאס לו מאנשים שבאים אליו ואומרים לו
שהם רואים דברים ושהמקסימום שיש לי זה דימיון מפותח ועל זה לא
משחררים בצבא, שולחים לכלא, אז אם אני לא רוצה ללכת לכלא על זה
שאני משקרת לקב"ן כדאי מאוד שאו שאני אצא לו מהמשרד או שאני
אתחיל לספר את האמת. אז בסופו של יום הסיפור שלי הוא בעצם
פנייה לבריה היחידה בעולם שאולי תבין אותי. אתגר, אם כבר חזרת
מקאן, ויצא לך בטעות להתקל בסיפור הזה, אז יש לי שאלה - הבחור
עם הצינור והג'ולות, איך לעזאל הוא לא חשב על פשוט להכין קלפים
מעלים של עצים או משהו בסגנון אם כ"כ נמאס לו מג'ולות?