"לאן אתה הולך?" שאלה אותי אמא, למרות שאת התשובה היא יודעת
מראש. אני לא עונה בכוונה ושומע אותה ממלמלת לעצמה ברוגז.
היא לא מתה על אישימבטיח אבל אני חושב שהוא הבן-אדם הכי גבר
שאני מכיר. מהיום הראשון שהגעתי לשכונה הוא החבר הכי טוב לי
ואני חולה על התחת שלו.
בכלל לא רציתי לעזוב את הבית הקודם אבל אף אחד לא שאל אותי אז
הנה אני פה, מספר על אחד שלא היה לי סיכוי להכיר אם לא היינו
מתגלגלים לפה. כשהגענו הייתי בדיכאון טוטאלי. ישבתי עם קריזה
וכדורסל בזמן שהחברים של אבא פרקו לנו חצי דירה על המדרכה.
אישימבטיח בדיוק עבר עם הסקייטבורד כשאני והכדורסל כבר כמעט
הלכנו מכות.
"אהלן! אתה עובר לדירה של גלר?" הוא היה חזק בקטע של מצב רוח
טוב אז התעלמתי וקיוויתי שהוא מתקשר עם ישות נעלמת מעיניי.
"הלו? הבאת גם את השמיעה שלך או שעוד לא פרקת אותה מהמשאית?"
היה לו חיוך ממש נחמד אבל לא היה לי מושג מי אלו בני גלר ומה
עלה בגורל דירתם אז פשוט עניתי, לא באופן מנומס במיוחד, "היי,
קוראים לי טל ולא ממש רציתי לעבור לפה. אני לא יודע מי זה גלר
וגם לא מי זה אתה אז תעשה לי טובה ותיקח את הסקייטבורד שלך
למקום בו אתה לא תפריע לשדה הראייה שלי."
משום מה, לא נראה היה שזה הציק לו במיוחד.
"סבבה אחי, אז לי קוראים אישימבטיח, אחלה שכונה בחרתם לכם. יש
גרוזיני אחד עם דוכן אבטיחים ליד התחנה המרכזית. רוצה?"
עברו לי בראש לפחות ארבע תשובות אפשריות למשפט הזה. לא אמרתי
אף אחת מהן כי הרגשתי שדי לי בחוסר הנימוס הקודם.
אחרי שבמשך הרבה זמן לא אמרתי כלום אישימבטיח החליק משם והשאיר
אותי לפרוק סחורה.
יומיים אחר כך הוא התקשר להזמין אותי לכדורגל. אני בכלל לא
אוהב את זה אבל אמא שיגעה אותי לחפש חברים חדשים אז הלכתי.
גם אישימבטיח לא אהב כדורגל. הוא אהב לגנוב אבטיחים.
בהתחלה לא התחברתי למשחק. אני הייתי צריך לדבר עם הגרוזיני
שטפח על האבטיחים ליד התחנה המרכזית ובינתיים אישימבטיח היה
גונב אחד. איכשהו תמיד הוא גנב את האבטיח הכי מתוק והכי נוזלי.
אני חשבתי שעם יכולת כזו הוא צריך להיות גרוזיני ליד התחנה
המרכזית. כשאמרתי לו את זה הוא רק חייך ואמר שזה לא יהיה
הגיוני במיוחד אם הוא יגנוב מעצמו ועכשיו, כשאני חושב על זה,
זה היה רעיון ממש טיפשי.
יום אחד הגרוזיני קלט אותו מפלח אחד, כי לאישימבטיח לא היה
אלוהים והוא היה עומד וטופח על האבטיחים כאילו אין גרוזיני.
למרבה הצער, הגרוזיני היה חי, קיים ובועט ומאחר ואני הייתי
היחיד שהוא יכל לתפוס אז אותי הוא תפס. באוזן. כל הדרך
למשטרה.
הוא הפיל עליי את כל הגנבות של האבטיחים שהיו לו בשלוש השנים
האחרונות, ואני, שלא רציתי לצאת שטינקר, לא אמרתי לו שאני גר
כאן רק שנה ואת כל השאר אישימבטיח גנב לבד.  
כשחזרתי הביתה, אחרי שהשוטר התקשר לאמא שלי לדווח לה שיש לה בן
פושטק, אמא עשתה לי את שיחת
ה-"אני-לא-מוכנה-שתפגוש-ילד-חסר-חינוך-כזה" ואת שיחת
ה-"אני-יודעת-שנגררת-לזה-ובכל-זאת-אני-כועסת".
מאז אמא לא הרשתה לי לצאת עם אישימבטיח. כלום. הייתי צריך לומר
לה לאיזה חבר אני הולך והיא הייתה עושה מבדקי פתע בטלפון, לברר
שמא אני אצל אישימבטיח.
לפעמים הצלחתי לראות אותו מרחוק, בועט בפחיות בשעמום. הוא שלח
לי פתק דרך יואב המחנך שזה לא אותו דבר, אבטיח בלי טל. זה נגע
לי ללב אבל כתבתי לו שאסור לנו להיפגש יותר אף פעם.
"אף פעם?" הוא בא לשאול למרות שזה היה אסור לי לדבר איתו.
אסור היה לי לענות לו אז רק נענעתי בראש והלכתי.
יום אחר כך אישימבטיח שיחק במלחמת כריות עם אחיו הגדול ובאחת
הכריות היה אבטיח שהוא החביא שם מזמן. האבטיח פגע בו והעיף לו
את הראש החוצה מהחלון. למזלו של אישימבטיח, האבטיח נעצר בדיוק
איפה שהראש שלו היה קודם.
הוא סיפר לי שבהתחלה הוא צרח כי הוא לא ראה כלום ולא הצליח
לנשום אבל אז אמא שלו, שהיא רופאה ותמיד יודעת מה לעשות, ציירה
לו עיניים ואף ואפילו פה עם שיניים.
חוץ מזה שמעולם לא צמח לו יותר שיער, אישימבטיח גם איבד את
הרצון לאכול אבטיחים אז לאמא כבר לא היה אכפת שניפגש.
היא לא אהבה אותו אבל היא ידעה אנחנו לא גונבים לגרוזיני ולא
נוסעים על אופניים בלי קסדה.