מתי החלומות שלו הפכו לחלומות שלך?
מתי הפכת מילדה לאימא דידקטית כל כך?
מתי נגמרו לך נושאי הדיבור?
מתי בדיוק התנתק החיבור?

מתי הפסקת להקשיב ועברת להנהון?
מתי נמאס לך להגיב ועברת לטון אדיב, מתון?
מתי התחלת לצוף על פני השטח
ולחפש רק את מה שתמצאי לבטח?

מתי החלפת לבגדים נוחים ונעליים שטוחות?
מתי השתכנעת שאת שווה קצת פחות?
מתי ויתרת לגמרי על הפרטיות
והפכת לרשות הכלל בשם המשפחתיות?

מתי איבדת ככה את הכיוון
ואימצת ללבך בחוזקה את הניוון?

היכן שהוא בין התיכון לשלושים,
בין תקוות לייאוש לשמחה ופחדים -
זה פשוט קרה, מן תהליך מתמשך
יש התחלה ואין סוף, זה הולך וסוחף.

ואפשר להאשים את כולם
ובעצם אי אפשר להאשים אף אחד.
אפשר להפנות גב אל העולם,
או לשכנע את עצמך שכל יום הוא "מיוחד".

בתוכך את יודעת שיש לך חלק גדול בעניין,
את מרגישה כל יום איך חולף לך הזמן.
הילדים גדלים והתירוצים נגמרים,
אבל את מעדיפה לאסוף פירורים,
לעשות עוד אחד, רק לא להתמודד
ולפעמים נדמה לך שזה אפילו עובד.

הלא יש בתוכך גם הרבה אהבה,
את מוקפת שמחה, נעורים ותקווה.
אז אולי יש עוד זמן ולא הכל אבוד
ואולי תמצאי את זאת שהלכה לאיבוד.