על כיסא עשוי פלסטיק
בתחנת האוטובוס
יושבת אישה
שביס שחור לראשה
והיא מחכה

מהתיק היא מוציאה כריך
עם ממרח שוקולד בתוכו
אוכלת
נגיסה אחר נגיסה

בקבוק מים ארוך
עם פקק קופץ
היא לוגמת ממנו
טיפה אחר טיפה

עינייה כאילו ריקות
ואינן מדברות על כלום
פניה כאילו אינן מתעסקות
בטעמו המתוק של ממרח השוקולד

ידייה מתעסקות עם שקית הניילון
שעוטפת את הכריך
והיא כאילו עצבנית או לחוצה
מחכה אולי לבעלה
או אולי לאוטובוס הקרוב שיבוא

היא אוכלת בשביל להשקיט את הבטן
שכבר בטח מקרקרת בקולי קולות
היא שותה מתוך צימאון רב
כאילו לא שתתה שנים

והיא מרוכזת
בדבר אחד או במספר דברים
בכל נגיסה שלה
היא אולי חושבת
מה היא עוד צריכה להספיק לעשות
היום עוד ארוך בשבילה

היא בטח תגיע הביתה
ותלך להביא את הילדים
מהגן או מבית הספר
תעשה איתם שיעורי בית
תכין להם ארוחת ערב,
לא משהו גדול,
אולי חביתה וסלט

אחר כך
היא בטח תשכיב אותם לישון
תכסה אותם בשמיכה קטנה
תקריא להם סיפור
אולי סינדרלה
או אולי סיפור על איזה גיבור על
תנשק אותם
ותברך אותם בברכת לילה טוב

בעלה בטח יכנס הביתה בשעה תשע בערב
אולי אפילו עשר
יטול את ידיו
יברך את אשתו לשלום
והיא תבשל לו ארוחה קלה
רק שלא יהיה רעב, חס וחלילה

הוא בוודאי ישכב לישון
ילטף את כרסו
וכעבור כמה שניות
יישמעו נחירותיו עד למטבח
שם היא עדיין עם הכלים
משפשפת את הסירים המלוכלכים

היא לבטח תעלה לישון כעבור רבע שעה
תסיר מעל ראשה את השביס
תפשוט בגדיה ותקפל באופן מסודר
תחלוץ נעליה ותניח בכניסה לחדר
תשכב במיטה, תסתובב לצד השני
ותישן,
כי היא יודעת שמחר מצפה לה עוד יום כזה...


                 

כמה שזה עצוב שזה כך הדבר...