ניגש אליי אדם זר בחלום,
מחזיק בנר, מבקש סליחה ואומר,
הוא אומר לי שאתה אגויאסט והם לא תומכים,
שהחיים אם עושים מהם הוגנים, הם הוגנים.
ושבמובן מסוים לברוח ולשכוח זה הפיתרון הכי נכון.

חדל!

תינוק שגונב הוא גנב!? לא!
הוא לא יודע לא מבין, לא מוכן, לא פשוט לא!
גבר- תינוק! עוזב לא זונח, נותן כשיכול,
בוכה על הכל, בורח
ונותן לאחרים לדאוג לעשות בשבילו כי הוא לא יודע, לא מבין, לא
מוכן,
מה פשוט מה, איך?!

במקרים כאלה אני באמת חושבת אם כדאי לתת לאדם זר ברחוב להרחיב
לי את האופקים על המשפחה שלי הרי איך הוא יודע, הוא לא מכיר
אותי או אותם.

אבא - מה זה אבא!
לא יד, לא פנים, לא שום הגדרה מסוימת.
רק צרור של חובות פיזית ורגשית רוחנית, חיבה.
אז איך זה שהתמונות חוזרות ובאות, גבר ואישה, חיוך מעלה אהבה,
נשיקה חותמת עיסקה,
ילד - משפחה, איפה הבעיה.
סכסוכים,
מריבות, צעקות, כעס, כאב, דמעות, שיברון,
התמוטטות, תחי התועבה.
איך זה שהתמונות הולכות וחוזרות: הצחוק, הריצות, המשחקים
הקטנים, הנשיקות ביניכם, מול חוקי העולם שלא נוגעים בכם.
כל זה נעלם ולמה הזיכרון כמעט נמחק וברגעי כאב הכל פרץ.
איך זה שהתמונות חוזרות ובאות, הדמעה מתנדנדת לה שם בין
הזיכרון, הדמיון, הכאב, המציאות, הדובי מקנדה, בית הכנסת בשבת,
המחילה ביום כיפור, השלג בערים אליהן הוא לא נוטה להגיע -
כולנו ביחד. הילדה הקטנה של אבא, היחד- האהבה.

ורק הזיכרון שיכול להציל אותנו!

קרו לי מקרים, לא אחד ולא שניים, שבהם האירה את פניי שיחה
מקדימה מ"חבר" ברחוב אותו לא הכרתי, אך גם ממנו הפנמתי מידע
ולמדתי לעתיד.

                                       משפחת, נראה הזיכרון
תמיד נצור בלב.
                                       הוא זה שיציל אותנו,
                                       נצח!