מקהלת שנים רחוקות נשרו משפתיה,
היא לחשה תפילה ושלוות ייסורים מכחילה.
לכלוכית בקרעים עשירים אפורים,
הרי היא מקודשת למות.
אשה קשה צועדת כשבידה לא סיגר ולא פרח,
עיניה יודעות עתידות אך שפתיה אינן לוחשות תקוה.

וקול ניחר נשמע של גיבנת קמוטת פנים:
"לא אהובה, איכה את?"
ומוות שקט כורע ומשיב לה תמימות נעוריה.

לבה לא הלך אחרי כל אלה,
התעטפה עליה נפשה ובקשה לצבוט.
החלה נוגנת בכינורה בלא לדעת,
והנה התנגן לה דבר מה עצוב מאוד ונוגע
ללב וככל שהרבתה לנגן באצבעות האהבה הפצועות
כך עמקה התוגה בנגינתה.

ושוב החלה מנגנת והדמעות עלו בעיניה
וניגרו על כינורה,היא העלימה עיניה כמי שמנסה.
והתמיהה שעל פניה פינתה מקומה להבעת
עגמה ושקט.

אותו לחן שהנעימה - דבר מה מלא עצב
כל כך עד כי דולפות עיני שומעיו