אולי זה לא כזה נורא. אתה צריך להתמסד, אתה יודע את זה.
הבחורות של פעם כבר התחתנו עם הבחורים מהגימנסיה, ילדים קטנים
וסקס גרוע, ואתה, אתה כמו ילד, מחכה להיא שתביא לך את הקיץ.
אתה חושב על ההתפשרויות במהלך השנים, מערכות יחסים שנגררו,
סיפורי סקס מזדמנים בשביל החברים והבירות, חלקי גוף אקראיים
שעולים לך בחלומות, חזה או שפתיים או אחד מאלה.
אתה נזכר ברוני, היחידה שאי פעם התקרבה לזה.
חזה מושלם, תחת כמו בסרטים, רגליים של מרילין מונרו. אהבת
לאהוב אותה על המיטה החורקת במעונות של אוניברסיטת תל אביב.
בימים ההם, שהכל בתולי וחדש, היא הייתה הילדות שנאבדה לך,
לבושה בחצאית מיני וחולצה משוחררת מדי. היא עישנה, ושתתה,
וחתכה ורידים, פעמיים. היא כל מה שהיית צריך.
היא הייתה החיים האמיתיים, אותו הדבר שניסית לברוח ממנו אך כל
כך רצית לגעת בו, להרגיש אותו, לעטוף את עצמך חזק ולהתמסר
לאותו הדבר, חזק ככל שיהיה. היא הייתה הרס עצמי, עם גופיה לבנה
ובלי חזייה.
בסוף החורף היא חתכה שוב, והפעם הצליחה. אתה פוחד מחילופי
העונות מאז, גומר קשרים לפני שיגמרו אותך, מכריז על החורף
כעונה הרשמית לאהבה. אבל עכשיו כבר סוף מאי, ואתה עדיין בפנים.
אולי אתה לא רוצה לפגוע בה, אולי אתה מפחד, אולי פשוט התבגרת.
אתה חושב שוב על רוני, ויודע שזה לא יחזור שוב. זו לא פסימיות,
זו ידיעה, קרה כמוות, שזהו.
רוני מתה בגיל 24, וגם אתה.