שלוש הזמנות חיכו בקופה הראשית.יוני לקח אותם אשאיר אחת לעצמו
ונתן את השתיים הנוספות לחבריו ערן ושגיב.
השעה היתה עשר וההופעה תתחיל רק בסביבות אחת עשרה והמקום כבר
היה מלא באנשים רובם בגילאי עשרים פלוס.
יוני היה בן עשרים ושש בתקופה מבולבלת בחייו או יותר נכון אחת
מהתקופות המבולבלות הרבות שפקדו אותו במשך שנותיו.
הרחבה היתה גדולה והיו המון אנשים וכולם עמדו בצפיפות שלא היתה
מביישת גרעינים שחורים בתוך חמניה צהובה.
היה חם ועשן הסיגריות לא הוסיף לאוויר הדלוח ממילא.
ערן הזמין את כולם לכוס בירה,יוני לא אהב בירה אך שתה בכל
זאת.
ערן הביט מסביבו.המון אנשים,המון אלכוהול,המון יופי,המון כיעור
והוא אחד מההמון הזה מחכה לתחילת ההופעה.
"יאללה שתתחיל כבר ההופעה כואבות לי הרגליים" אמרה מישהי
לחברתה.
יוני סובב את ראשו לאחור לראות למי עודכואבות הרגליים חוץ
ממנו. המבט שלו נעצר בעיניה לכמה שניות.
היא היתה נורא מוכרת לו.מישהי מוכרת שלא הכיר מעולם או שכן חשב
לעצמו.היא היתה יפה בעיניו.לא כולם יסכימו איתו בנוגע ליופיה.
היא היתה די נמוכה,עיניה חומות קטנות ומבויישות,שפתיים
עבות,סנטר מעט בולט ומחודד,שיערה בהיר ומתולתל ויותר מכל היה
זה משהו במבט שלה שסחף אותו לעבר,לעבר שלא ידע אם ירצה לחזור
אליו.
הוא רק ידע שמתישהו במהלך הערב הוא ייגש לבקש ממנה את מספר
הטלפון שלה.
הוא הרגיש משהו בלב,תחושה לא מוכרת לא טובה לא רעה אך יחד עם
זאת לא רגילה.
כשהשעון כבר הודיע שהשעה עשר דקות לפני חצות הלהקה סוף סוף
עלתה לבמה מתקבלת בקול רועם של תשועות העדה שלוותה לבטח בסוגים
רבים של כאבי גב ורגליים.
הסולן של הלהקה שיכור מתמיד פתח כהרגלו בנאוםנגד כל העולם.
הלהקה מנגנת והוא מדבר או יותר נכון צועק.
"המדינה חרא והצבא לא מתפקד ולראש הממשלה אין ראש ושלטונות המס
גונבים והמשטרה מושחטת והנשיא אונס ושר המשפטים דוחף לשון לתוך
הפה של חיילת תמימה וכולם מושחטים והכל מסריח ורקוב מהיסוד.
יוני לא אהב לשמוע את הדברים אך ידע כמו כולם שיש בהם המון
אמת.
והכי כאב לו לשמוע שהצבא לא מתפקד.מה שגם גרר קריאת בוז קטנה
מקבוצת חיילים בחופשה שעמדו לפניו.
יוני הדחיק את הדעות והמחשבות ורק כל כמה דקות סובב את מבטו
לאחור לבדוק שהיא עדיין עומדת באותו המקום היא ועיניה הקטנות.
"דנה רוצה לשתות משהו?" שאלה אותה חברתה.היא לא ענתה ורק הנידה
בראשה לשלילה.
המבט של יוני ושל דנה נפגשו בכל פעם שהוא סובב את ראשו
לכיוונה.
הוא כבר ידע שלא הכיר אותה מעולם והיא כבר ידעה שהוא רוצה.
העבר וההווה התערבבו ליוני בראש כמו סלט שמכיל המון סוגים של
ירקות חלקם לא שגרתיים.
הוא רצה לגשת אך התבייש,הוא כזה לפעמים.
עוד מעט אגש.חשב לעצמו. עוד שיר מסתיים ועוד אחד בזה אחר זה.
הוא שומר ממנה טווח של ראייה מפחד שמא היא תעלם בהמון האנשים
והוא לא ימצא אותה.
הזמר ממשיך ללגום מבקבוק הבירה וממשיך לספר בהפסקה בין שיר
לשיר סיפורים הזויים.
הוא מספר איך הוא הולך מכות עם שלמה ארצי,שובר לדייויד ברוזה
את הגיטרה,מתחתן עם שרי אריסון,נפגש עם השר לבטחון פנים אבי
דיכטר שממנה אותו למפכ"ל,טס עם יעל בר זהר לסופ"ש בפראג ובסוף
מזיין את פריס הילטון.
הלהקה ירדה מהבמה להדרן וחזרה כדי לבצע עוד שתי שירים
אחרונים.
יוני הביט לאחור וראה קבוצת נערים בשיער ארוך קופצים לצלילי
השיר הקצבי שנוגן על ידי הלהקה.לידם זוג מתנשק בלהט ועוד שני
בחורים מצחקקים בקבוקי בירה בידיהם.ורק דנה לא שם.הוא נלחץ
והחל לסרוק את האיזור במהירות ועיניו מתאמצות המקום היה די
חשוך.
הוא ראה המון פנים אך רק לא את הפנים הכל כך יפות בעיניו.פניה
של דנה.
ההופעה הסתיימה וכולם התפזרו מהר.יוני בקושי הרגיש את רגליו
ואת גבו אך יותר מכל הוא כעס על עצמו על שלא ניגש אל אותה דנה
המוכרת שלא הכיר.
בחוץ היה קריר ויותר נעים,היה אפשר לנשום.ריח של בשר על האש
כיסה את האוויר.אותו ריח שתמיד מעורר תאבון.
"משב של קבב" פלט יוני. "משב של קבב.אהבתי" אמר ערן והוא ושגיב
פרצו בצחוק.
במדרכה ממולם הבחינו בחנות ממנה יצא העשן של המנגל.מעל החנות
היה מוצב שלט גדול "קבב ביתי" לבסוף הם ויתרו על הרעיון לחתום
את הלילה עם קבב בפיתה.
הם נכנסו למכונית שחנתה ברחוב הרצל בשכונת הדר שבחיפה. היה
חשוך ושקט עטף את המקום שבבקרים עמוס באנשים,מכוניות,ריחות של
מאפיות,דוכני פלאפל ועשן של אוטובוסים.
הם נסעו חזרה לכיוון הקריות.הפלאפון של יוני צלצל ועל הצג
הופיע השם דנה.
הוא נבהל.הוא לא מכיר שום דנה. "הלו" ענה בקול מופתע.
"בשבילך אני תמיד אשאר מישהי מוכרת שלא הכרת" קול נשי מתוק
ונעים נשמע מעברו השני של הקו.
"דנה,הלו מי זו?דנה?הלו" קול צחקוק קל נשמע ומיד אחריו ניתוק.

על הצג היה רשום "השיחה נותקה"
יוני היה נרגש ונסער.הוא ניסה לצלצל אליה חזרה אך לא מצא שום
מספר ושום דנה בספר הטלפונים במכשיר הנייד.
הוא לא ידע מה לעשות ורק הצטער על כך שלא ניגש אליה.הוא היה
מבוהל ופניו נראו מבולבלות מתמיד.
"מה קרה?מי זאת היתה שאתה חיוור כל כך?" שאל שגיב.
יוני שתק מצחו צמוד לשמשה ומבטו בוהה בנעשה בחוץ ולאחר מספר
שניות של שתיקה פנה אליהם ואמר "ערן תעשה פרסה אני רעב.בוא נלך
לאכול קבב."