לכבוד השנה החדשה, החליט ראש העיר לתרום מכספו הפרטי, ספסל
מעצץ לעיר. הספסל נחנך בטקס חגיגי בו הוזמנו כל חשובי העיר
ומכובדיה. היה שם הרב הראשי, מחזיק תיק החינוך, מחזיק תיק
התרבות, ראש המתנ"ס ואפילו ראש העיר, שלא נהג להשתתף באירועים
ציבוריים יותר מידי.
הטקס היה צנוע אך חגיגי ביותר. כולם הריעו לספסל ולראש העיר,
לראש העיר ולספסל, ובירכו אותו על כניסתו לעירם. ראש העיר נשא
נאום מרגש, בעיניו, שאף אחד לא הבין למה הוא נחנק. אבל לא היה
להם אכפת, הם הריעו לו על טוב לבו.
ראש העיר נזכר בספסל שהיה ליד ביתו כשהיה ילד, ברחוב הסנדלר
23. אז היו שמות יותר אותנטיים, לא שמות של מפורסמים כמו "רחוב
צביקה פיק" או "שדרות נינט טייב". אז, לכל דבר קטן הייתה
חשיבות גדולה.
הוא זכר את היום בו הביאו את הספסל שהיה תחת ביתו. בבוקר הגיעה
משאית גדולה מלאה ספסלים, ושני בריונים גדולים יצאו ממנה. אחד
מהם נשא ארגז מלא כלי עבודה והשני הלך להביא את הספסל. הם בדקו
שהספסל מיושר לפי המרצפות השבורות שעל המדרכה, והחלו בעבודה של
למסמר את הספסל אל הרצפה. לא עברה רבע שעה והספסל עמד במקומו
כאילו מאז ומתמיד היה שם.
הוא ירד למטה, מהופנט מהפלא החדש שהגיע בדיוק לשכונתו, בדיוק
מתחת לחלון שלו. הוא הגיע לספסל, הסתכל עליו. הוא שמע קול של
"פסססט". הוא הסתובב לראות מי מחבריו קראו לו לשחק, אבל לא היה
אף אחד ברחוב. הוא הביט בספסל וראה שהוא קורץ לו.
הספסל הזמין אותו לשבת עליו. הוא התיישב, וככה הם החלו לדבר.
הילד סיפר על עצמו, וכמה שהוא מתרגש מזה שהספסל הגיע בדיוק
לשכונה שלו ובדיוק מתחת לחלון שלו. והספסל חייך, כאילו להקשיב
לילד היה כל עולמו. ואז הספסל סיפר על הדרך שעבר עד שהגיע
להיות ספסל, ברחוב הסנדלר מספר 23. הילד התרגש וחיבק את הספסל.
כבר מאז הוא ידע שזו תהיה חברות נפלאה. הוא רצה להכיר את הספסל
לחברים שלו אבל בכל פעם שהוא הגיע עם החברים, או שהספסל לא
ענה, כי כנראה לא היה בבית, או שהוא לא שמע את הילדים, והם לא
שמעו אותו.
במרוץ הזמן הבין הילד, עכשיו כבר נער, כי הספסל הוא חבר מיוחד
שלו. הם נהגו לבלות שעות על גבי שעות אחר-הצהריים ולדבר אחד עם
השני. הספסל, היה מספר לילד את כל מה שעבר מולו במשך היום,
ואילו סיפורים הם היו. הילד היה יושב מהופנט מהסיפורים הללו.
הם ממש היו חברים טובים. החברים הכי טובים.
הילד גדל והוא כבר לא משחק יותר כדורגל בשכונה, הוא הולך עכשיו
למסיבות, לפגוש בנות, וליהנות איתן. אבל הוא עדיין לא שוכח את
חברותו הנאמנה של הספסל אליו, ושלו אל הספסל. הוא עדיין היה
יושב לידו במשך שעות ומספר לו על הבלונדה שהוא היה חולם עליה
במסיבות. הוא היה רואה אותה רוקדת שם, תמיד עם בחור אחר. אבל
זה לא הפריע לו, כי הוא ידע שבסופו של דבר, היא תהיה שלו.
הספסל הנהן, ואמר שהוא מסכים, על-פי ידיעתו
הלא-נרחבת-יותר-מידי בבנות, הוא חושב שיהיה בסדר, ושהוא בטוח
שהיא תהיה שלו.
יום אחד, ראה הספסל את הילד מתקרב, יחד עם עוד בלונדה אחת. הם
היו קרובים מאוד, משהו קצת הציק לספסל. הוא הרגיש לא נעים, אבל
הוא ראה שהילד נהנה, אז הוא לא נדנד. הוא קרא לעברו: "היי! מה
נשמע?" אבל הילד לא שמע, הוא היה עסוק מאוד בבחורה שהייתה
איתו.
הם התיישבו על הספסל. והוא מביט בהם. והילד מדבר איתה, ומבטיח
לה עולם ומלואו. לבסוף, הוא מוציא אולר קטן, אולר שקיבל כשהיה
קטן. הוא חורט את שמות שניהם על גבי לוחות העץ של הספסל. הספסל
ניסה לקרוא לילד, לומר לו שזה כואב, אבל הילד לא היה יכול
לשמוע, הוא היה כל-כך מהופנט מאהבתו לנערה, שלא שם לב בכלל
לקריאותיו של חברו הוותיק.
עם הזמן, ראה הספסל את הילד עובר לידו, ולצידו אותה נערה זהובת
שיער. הוא כל פעם היה קורא לו, אך הוא לא שומע, הוא רק מסתכל
עליו.
לאחר חודשים שלא ראה הספסל את הילד, ראה אותו הולך בצעדים
כבדים לקראתו, והספסל, כבר בלוי וזקן, עם אלפי חריטות על משענת
העץ שלו, חלקו שרוף, חלקו אכול, ספסל שבא בימים. הילד התיישב
עליו. הספסל קרא בקול חנוק מסיגריות "היי, ילד. מה שלומך?"
הילד זקף את ראשו, כאילו שמע את הקול הזה בעברו הרחוק. הוא
הסתובב, ואז נזכר, זה קולו של הספסל. הוא שאל לשלומו. הספסל
ענה שהיו לו ימים טובים יותר. הילד לא הבין למה נותק הקשר בינו
לבין הספסל כל זמן שהיה עם הבחורה ההיא. הספסל, כמנהגו, הסביר
לו בנועם, שהוא קרא לו, אבל הוא לא שמע. ברגע שהילד שמע את זה,
נראה כאילו עולמו חרב עליו. הוא ביקש סליחה מהספסל, סליחה
מההכי-עמוק של הלב. הספסל ענה שזה שטויות, ושהוא לא צריך. הילד
הרגיש עוד פחות טוב. הוא הסביר לספסל, שהבחורה שהוא כל-כך אהב
נטשה אותו לטובת מיליונר אמריקאי שהיא הולכת להתחתן איתו בקיץ.
הספסל נאנח, וניחם את הילד קלות. הילד אמר תודה, תודה רבה,
חיבק את הספסל כמו אח, ועלה לביתו.
ביום למחרת, ירד הילד לדבר עם הספסל, אבל הוא לא ראה אותו
במקום שהיה תמיד. הוא קרא לו, קרא בכל כוחו, אבל הספסל לא ענה.
הוא רץ בכל השכונה, חיפש, אולי הספסל הלך לאיזה מקום אחר?
הועבר? אבל הוא לא מצא אותו.
לבסוף, התיישב בפינה ליד ביתו, ובכה.
ראש העיר מחה עוד דמעה, וגזר את הסרט לפני הספסל, הוא הביט בו.
הספסל של רחוב הסנדלר מספר 23. הוא הסתובב חזרה אל שאר
התושבים, מרוגש כולו, כשהוא שומע מאחוריו:
"פסססט".