[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רמון זיו-אב
/
אולי התחלה

מלמטה גרים שכנים שמעולם לא דיברתי איתם באמת. יחד עם זאת,
בהחלט קיימת ביני לביניהם תקשורת וזה הישג שבארץ שהולכת ומקיפה
את עצמה בחומות בטון, יהיה קשה לבטלו בהינף יד. האישה מלמטה
צורחת ביום וגם בלילה, על בעלה, על הילדים, על עצמה, אולי על
העולם. כשאני אומר צורחת יתכן שכל אחד מהקוראים חוזר בדמיונו
לרגע בחיים, בו הוא או היא נתקפו צורך עז לצרוח, וחלקם אכן
בחרו לצרוח וחלקם ודאי נותרו רק עם הרצון העז לצרוח ועם קול
דממה דקה. אבל במקרה הזה זה לא דומה לצרחות שאני שמעתי או
רציתי לצרוח בעבר. אלו צרחות של טירוף מעורבב בייאוש מהול
בתשישות מוחלטת מבעלה, מהילדים, מעצמה או מהעולם. בעלה הוא
תמונת ראי לדמותה האקסצנטרית. תמונת ראי אין פירושה ההפך
המוחלט. יתכן שאם הייתי רוצה לומר שהם הפכים מוחלטים הייתי
בוחר בביטוי כמו "תשליל" או "הפוך במאה ושמונים מעלות" או
"ההפך המוחלט". אבל אני דבק בכל זאת ל"תמונת ראי", משום
שדמויותיהם הפוכות לכאורה, אך למעשה דומות עד כדי חוסר היכולת
להבדיל בין מי הדמות האמיתית ומי השתקפותה. רוצה לומר, שניהם
מטורפים עד טירוף. הוא שקט, מופנם, מסוגר, מכווץ, עד שנראה שאם
הייתה לו יכולת ביולוגית, ודאי היה מגדל סביבו קליפה וחי
כגולם, מחכה בחשש לרגע בו יצטרך לצאת מהקליפה אל אוויר העולם.
למרבה הצער או ההפתעה, לשניים יש גם שני ילדים - בן ובת,
שנראים כרגע על המסלול הישיר להיות מטורפים או שפויים לגמרי.
אשתף אתכם בהתלבטות המוזרה, לכאורה, בין "מטורפים" לבין
שפויים". בכל הנוגע לדיון על היחס בין טירוף לשפיות, הרי אני
כגמד היושב על כתפי ענקים, ודי אם אציין בהקשר זה את פוקו ואת
טולסטוי שהתייחסו, כל אחד בדרכו, לסוגיה מורכבת זו. ההתלבטות
שלי כאן פשוטה יותר ונוגעת לעניין הקשר בין הנורמה לשפיות.
נדמה לי, שהתפיסה הרווחת בציבור, ובאין בידי הגדרה קולעת יותר
אהיה מוכן לקבל אותה, היא שהנורמלי הוא השפוי ולכן גם הלא
נורמלי הוא המטורף. אז מה גורלם של הילדים שנקלעו למצב זה שלא
בטובתם? מחד, אם ילכו בדרכי הוריהם, קשה יהיה לי ולכם, הקוראים
הסבירים, לקבל אותם כ"שפויים". מאידך, אם הם נוהגים כהוריהם,
הרי שהדבר הופך אותם לנורמלים ולכן גם ל"שפויים", לפחות בתוך
המיקרוקוסמוס של משפחתם. שפויים או מטורפים, כך או כך חייהם לא
משהו. ואני, האם זה אומר שהחיים שלי הם משהו יותר? לא יודע.
כמו שאמרתי כבר בהתחלה, יש תקשורת ביני לבין המשפחה מלמטה,
וכמו שהנבונים ביניכם יכולים כבר לשער, אין מדובר בדיאלוג
קלאסי, כזה שבו ניצב הגיבור מצד אחד וגיבורי המשנה מן הצד
השני, פנים אל מול פנים, או לפחות קול מול קול, ומנהלים שיחה,
קולחת יותר או פחות, שנונה או בנאלית, שמטרתה, מעבר להנעמת
הקריאה על הקורא ו"ריכוך" הקווים הנוקשים של העלילה, היא לחדד
או לדייק רעיון שהמחבר רוצה להעביר ביצירתו, ובודאי לא חסרות
דוגמות לדיאלוגים מוצלחים בספרים ובסרטים שקראתם או צפיתם בהם
אי-פעם. הדיאלוג המתקיים בינינו הוא ישיר פחות, אקראי יותר,
ובכל זאת הוא דיאלוג. שכניי מלמטה מעבירים אלי את מסריהם
בצרחות או בלחישות מטרידות, גם אם אינם מכוונים אותם בהכרח
אלי. אני, שהנחמדות נטבעה בי כבר מינקות, לא יכול להישאר אדיש
לקריאות העקיפות הללו, כלומר אם הייתי נחמד פחות כנראה הייתי
בוחר להתעלם מהקולות והדממות הבוקעות מתחת לרגלי ומתוך חלוני,
ולכן אני מוסיף קולות משלי לתוך ההתקשרות העקיפה הזו. לפעמים
אני מנגן קצת, לפעמים המים מחדר האמבטיה נוזלים מהרצפה שלי
לתקרה שלהם, אבל הסוכן העיקרי לשדרים שלי הוא דווקא דייויד
בואי. אולי זה קולו הייחודי, שילוב בין צחוק לועג לקולו של ילד
נזוף לקולו של רוקר טוב שחודר את כל הרקמות המפרידות בינינו,
והרי אלו לא רק מדרגות ומרצפות, אלא גם אורח חיים שלם השונה
בתכלית, כמו לא רק שלושים סנטימטר של בטון ומלט חוצצים בינינו,
כי אם ימים ויבשות. ''Till there was rock you only had God'',
ככה הוא שר בלי בושה, ברור, הוא היה הרבה יותר צעיר אז והרבה
פחות מחויב לכללי הפלייליסט או הבילבורד וזה לא שהיום הוא שיא
המיינסטרים, אבל עדיין נראה שירד משהו מריח רוח הנעורים שנבעה
ממנו אז.
אז איך זה עד עכשיו? לא משהו. יש לי תחושה שאת העניין הזה של
משפטים שמתארכים וממשיכים עם האסוציאציות החופשיות העולות
במוחו של הכותב כבר ניסו קודם ואני לא יודע אם זה עובד. לא
עליכם ואולי גם לא עלי. אז לאן מתקדמים מכאן? האם הייתה אמורה
להתחיל איזו עלילה, איזה רעיון סיפורי מרכזי? או שאולי זו כן
הייתה התחלה של סיפור, נו, כמו שלמדנו בשיעורי ספרות,
אינטרודקציה - הרי יש כאן הצגה של כמה דמויות, יש מספר, יש
סטינג (setting). אבל אנחנו עוד לא יודעים אם אלו דמויות
המפתח, ובכלל כמה אפשר לכתוב על אנשים שמעולם לא דיברתי איתם
ממש ואני מכיר אותם רק מהצד המטורף שלהם.
שוב, מהתחלה. אני גר בבאר-שבע כבר כמעט שלוש שנים. אומרים שזו
עירו של אברהם אבינו, אבל אני חושב שאני כבר גרתי כאן יותר
ממנו. הרי הוא רק עבר פה, חפר באר, נשבע, כרת ברית והמשיך ללכת
לו. ואני כאן. אל תטעו, התיאור של הדינמיות של אברהם אבינו לא
בא כדי להאיר את הסטטיות שלי, אני לא מרגיש תקוע בבאר שבע.
ולא שזאת איזו עיר שכל-כך מקדמת את הבן-אדם לאנשהו, להיפך,
רבים מתושביה בודאי יעידו על עצמם שאם היו יכולים היו עוברים
למקום אחר. עיר. אני לא יכול להשוות אותה לעיר אחרת כי לא גרתי
בשום עיר אחרת, אני גדלתי במושב.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
you can pick
your friends,
you can pick
your nose, but
you can't pick
your friend's
nose.


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/7/07 23:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רמון זיו-אב

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה