חטאים טהורים נפרסים לפניך, העיניים שלך נשרפות בהליכה על
חבלים קשורים. את מחפשת מחויבות שונה מלחזור על המעשים של
המראה אבל נגיסות הדעיכה לא מרפות מהרצון שלך.
את ממשיכה ללכת על החול ממנו עושים זכוכיות, מתפלאה על חוק
שימור האנרגיה ועושה אנלוגיה לעבר אפור ברחובות תל אביב.
את רודפת אחרי הכנפיים שלעולם לא יחזרו אליך, בדיוק ככה בריצה
הזו נחרש הייאוש בשדות ראשית התבואה שכבר הספיקה להרקב.
את מכניסה ערפל לכוסות שתיה חמה, מחכה להטביע אותו בספק כשלון
שעוד יתפורר.

עוף החול קם לתחיה עכשיו. מתוך הזהב המרוצץ שנצבע אדום, מתוך
שמים סדוקים ומאזניים של דיכוי.
הוא עוד יעוף עם הכנפיים האלו, את עוד תראי, למחוזות שכחה
ושרשראות חרוטות בזכרון.
עוף החול קם לתחיה מהריסות עולמו,
הוא עוד יעוף, רק תפסיקי לירות חצים ולהקפיא את רגעי מעופו
בנצח.