כשנפלה פצצת המימן, היינו שנינו בתחנת הרכבת של נתב"ג. בעצם
הייתה איתנו עוד מישהי שדיברה נורא חלש, לכן לא התייחסנו אליה
יותר מדי. אפילו הצעתי לך את הכסא הפנוי היחיד, בהתעלמות
מוחלטת ממנה, למרות ששתיכן עמדתן קרוב. היו לך משקפי שמש
ענקיות שגרמו לך להראות כמו כוכבת קולנוע שעבר זמנה. השיער שלך
היה אסוף וקשור. דיברת בקול חלש אך שוטף ומלא ביטחון עצמי,
בניגוד לאישה השנייה, שאף אחד לא שמע אותה. היית לבושה מדהים.
בדיוק דיברנו על השרב ומתי חזו שיישבר כשזה קרה. היו צעקות
בשפות זרות מהתיירים והנשים ההיסטריות שלהם, הילדים בכו ואנחנו
דחפנו אותם לכל הכיוונים כדי לפלס את דרכנו אל התעלה שמתחת
לרציף, ליד המסילה, מקום המסתור ההגיוני היחיד. אני זוכר שהכל
רעד. המחוגים בשעון רעדו, כמו הפחיות במכונת הקולה. אני רעדתי
ואת רעדת בזרועותיי. הייתי צריך לכסות את הפנים שלך עם הכובע
שלי, כדי להגן עליהן מהאבק. משקפי השמש שלך נשרטו. הקשר בשיער
שלך נרפה. משהו לחץ לי בשיטתיות על החזה ואחרי דקה ארוכה הבנתי
שזאת הנשימה הקצובה שלך. מישהו איבד שליטה על השלפוחית שלו
והשלולית החלה לזרום בתעלה לכיוון שלנו. מלמטה, יכולנו לראות
את כל אותם פחות מוצלחים, שלא הספיקו להתחבא. האישה האחרת
מלמלה משהו לא מובן על מוטציות. היא תמיד דיברה על שטויות
כאלה. במרחק עשרה קילומטרים משם, בתחנת ההגנה, החלה הרכבת שלנו
לנוע בעצלות לכיווננו. הברזלים שבין הקרונות חרקו. המסילה
רטטה.
הפצצה עצמה נפלה כחמישים מטר מאיתנו, על אחת הגלריות המאולתרות
שהקימו בתוך בניין הדיוטי-פרי הישן. התערוכה שהוצגה שם באותו
זמן הייתה של בוגרי מחזור המאה של בית ספר לאמנות ועיצוב
כלשהו. אנשים סיפרו שהיא נפלה בדיוק על התערוכה של המחלקה
לתקשורת חזותית, אבל בדיעבד, לפי ההריסות שהספקתי לראות מהרכבת
בדרך החוצה, לא הייתי מצליח לנחש איזו מהמחלקות הייתה הנפגעת
העיקרית.
כשזה נגמר, טיפסנו החוצה מתוך המסתור. הרוח, שהפתיעה את שנינו
בעצמתה, העיפה רחוק את המשקפיים שלך ופרמה לך סופית את השיער.
הצמדתי את מעיל הגשם שלי לכתפייך הרזות ואת נעלמת לתוכו. המעיל
הזה, אני תמיד לוקח אותו איתי, אפילו בימים החמים ביותר, מתוך
תקווה למקרים שכאלה, לשילוב הנסיבות המסוים הזה, שבו אוכל
להניח אותו על כתפייך. שלך בלבד.
כעבור כמה דקות הגיעה הרכבת ועלינו עליה שנינו. בדרך החוצה
ראינו שרידים מבניין הדיוטי הישן: חלקי מכונות, גלגלי שיניים,
שדרות ורודות של ספרים מזויפים, שתי רגלי פייברגלאס, תקועות
באדמה ומצביעות לשמיים כמו אנטנות. קרטוני ביצוע בכל מקום.
בסבידור, אני ירדתי ואת המשכת לכיוון חיפה, רחוק בצפון, עם
המעיל והכובע שלי עדיין עלייך. אני חיכיתי לרכבת בכיוון ההפוך,
לובש רק טי-שירט שחורה ומכוסה באבק ורוד מהמם.
האישה השנייה לא שרדה את הפיצוץ.