אבא עזב את הבית. אימא בכתה, הדמעות שלה היו מפוזרות בכל הבית.
היא חיבקה את הכרית בסלון ובכתה. סבתא פחדה שיגמרו לה המים
בגוף, אז היא הביאה לה כוס מים והכינה לה תה וקפה; אבל היא כל
הזמן שפכה אותם דרך העיניים וספגה אותם בממחטות נייר לבנות
שכיסו את כל הסלון.

אני באותו הזמן לא ידעתי מה ייגמר קודם - הנייר או המים בברז -
זאת המחשבה שעברה לי בראש; ולא הבנתי למה היא כ"כ בוכה: כי אם
אבא יצא אז הוא יחזור - הוא יוצא כל הזמן וחוזר, אז למה היא
כ"כ בוכה עכשיו?

זה היה לפני הרבה זמן, כשהייתי ילד. היום אני יושב בסלון מול
אשתי שלי, נורית, שאף היא מתייפחת בבכי ואומרת לי שכל מה היא
רצתה זה להיות מאושרת. נורית עשתה הכול בשביל להיות מאושרת.
בבית הספר היא הייתה התלמידה הכי טובה כי היא לא רצתה לאכזב את
ההורים שלה ואת המורים שלה, אח"כ היא הלכה לצבא ואח"כ למדה
פיסיקה גרעינית כדי להגשים את החלום של אבא שלה, אפילו שפיסיקה
לא ממש עניינה אותה. היא הייתה מצטיינת וכולם היו מאושרים. היא
התחתנה אתי כי זה מה שאימא שלה רצתה וזה מה שהיא האמינה שיעשה
אותה מאושרת. אבל היא לא.

היום היא הכינה דף כזה במחשב עם שלוש עמודות: שם, תעודת זהות
וחתימה והיא החליטה ללכת לכל האנשים שהיא חושבת שצריכים לאשר
אותה על מנת שהיא תהיה ממש מאושרת. אני הייתי הראשון שחתם.
אח"כ היא הלכה לגננת שלה, לאנשים שלמדו אתה ביסודי, בתיכון,
להורים שלה, למשפחה המורחבת שלה. היא גילתה שיש לה איזה דודה
רחוקה בלונדון, היא טסה אליה, רק שתחתום. יש לה כבר קרוב לעשרה
עמודים של חתימות אבל היא לא ממש מאושרת, כי היא אמרה
שהפסיכיאטר המחוזי החליט שבמצבה קשה לו לאשר את בריאותה הנפשית
והוא מוכן לחתום לה רק על מרשם לכדורים.

אני הסתכלתי עליה ולא הבנתי למה היא בוכה ומה בן אדם אחד צריך
לעשות בחיים שלו כדי להיות מאושר. כמו סבתא שלי בזמנו הבאתי לה
מים והרבה ממחטות נייר, אבל היא לא הפסיקה לבכות. אני לא עזבתי
אותה לרגע, התפטרתי מהעבודה, עשיתי מנוי למי עדן ולחברת  מישו
לטישו, אבל העניין נמשך כבר כמה חודשים. ואז התאמצתי מאוד
לחשוב ושאלתי אותה אם היא רוצה ילד, אבל היא פטרה אותי בזה שיש
לנו כבר כלב ומה זה כבר יעזור. ניסיתי לדבר אתה אבל זה לא ממש
עזר.

יום אחד נגמרו לה הדמעות היא הסתכלה עליי וחייכה. אני חייכתי
גם. לא ידעתי מה להגיד, האמת היא שאולי זו הפסקה זמנית, אי
אפשר לדעת, אבל שמחתי שזה הפסיק. "אתה יכול להביא לי את
האישורים שלי?" אמרה לבסוף, אז הבאתי לה את הקלסר הגדול הסגול
שלה, שהיו מסודרים שם כל האישורים שהיא קיבלה אי פעם בחייה.
היה שם אפילו אישור מהבנק על הגדלת המסגרת. היא פתחה את הקלסר,
מיששה את הדפים כמו אישה עיוורת שקוראת ברייל או כמו ארכאולוג
שמוצא עותק של המגילות הגנוזות, עבר בה מן ריגוש כזה וחיוך
הציף לה את כל הגוף; חיוך כזה שאני לא מכיר. ואז היא אמרה: "יש
לי יום הולדת, אולי כדאי שנעשה טקס קטן". אמרתי, "בשמחה".
הייתי מוכן לעשות הכול על מנת שהיא תרגיש טוב עם עצמה. סה"כ
השמחה שלה זה האישור שלי, לא?

יצאנו לחצר. היא שרפה את הקלסר, שרפה אותו עד היסוד. אח"כ היא
בקשה ממני לקפוץ למדורה גם כן. קפצתי, מה אני יכול לעשות, אחרי
הכול רציתי שהיא תהיה מאושרת. האש שרפה אותי, אבל חייכתי כל
אותה העת. היא הייתה ממש מאושרת ואז היא שפכה עליי מים, כי היא
אמרה שמספיק, שזה היה באופן סמלי.

סמלי או לא, יצאתי מהעניין עם כוויות קשות, בינוניות וקלות.
היא לקחה אותי למגן דוד אדום, הם הוציאו לה אישור למיון היא
שרפה אותו לנגד עיניהם. "די עם האישורים, מה לא ברור? אי אפשר
פשוט לטפל בו?" אמרה. האישה מ'מגן דוד אדום' הסתכלה בה מבוהלת.
אני לא יודע ממה היא נבהלה יותר, מהסיבות לשרפה שלי או מהשרפה
של האישור. אני, בכל אופן, ממש הבנתי את נורית. זה האנשים האלה
ששבויים בקונבנציות שלא מבינים כלום. אבל העיקר שבסוף כולם
מאושרים.